רפי איתן המתאר כיצד לכד את אייכמן, וכמעט גם את מנגלה; הזמרת מאיה קזביאנקה בסיפור הרומן שלה עם פריד אל־אטרש; מאמן המשקולות טוביה סוקולסקי בשחזור הינצלותו מהתקפת המחבלים באולימפיאדת מינכן. דומה שרק פצצת נוסטלגיה כתוכנית הרדיו “שישי אישי” הייתה מסוגלת להניב בליל שבת אחד מגוון סיפורים ססגוני שכזה ולרתק אליה אלפי מאזינים מושבעים עד השעות הקטנות של הלילה.
“הרי זה מה שאני יודע ואוהב לעשות, ואני גם מרגיש במלוא הכושר. אבל כשאמרו לי לך הביתה, הלכתי הביתה, כאילו שהייתה לי ברירה. אף שלא קרה שום דבר שיכול היה לגרום לסילוקי מהרדיו. זה שהאנשים רוצים לשמוע אותי, לא עניין את התאגיד. זאת לא רשות השידור שבה שידרתי משנת 57’”, הוא קובל בנימה שמסגירה את רגשותיו. “נהיה לי עניין עם אנשים שלא הבינו מה זה שידור ציבורי. לא היה להם עבר רדיופוני. הם לא באו מתוך המערכת ולא צמחו בה”.
במודעות הציבורית הוא חקוק גם כמתחן. “כך, כנראה, נולדתי”, הוא מנסה להסביר את הנטייה. “כשתינוק נולד, הופכים אותו, נותנים לו שתי טפיחות על הטוסיק והוא מתחיל לבכות. אותי הפכו, נתנו לי שתי טפיחות, ולא בכיתי. הרופאים נבהלו והביאו מכשיר הנשמה. הם לא ידעו שעבדתי עליהם. זאת הייתה המתיחה הראשונה שלי. מתיחות עשיתי כל החיים”.
לצד פעילותו בצופים, “שם החלו כל השיגועים”, ולימודיו בתיכון ערב, עבד בשעות היום כפקיד בלשכת המס וכשליח על אופניים. בגיל 17 הוא מימש באופן חד־פעמי את חלום הילדות שלו, להיות שחקן, כשהופיע בהצגת הלהיט “העיר הזאת” מאת יעקב אורלנד בתיאטרון "אהל". את אביו בהצגה גילם יעקב איינשטיין, אביו של אריק איינשטיין.
טימור העביר את שירותו הצבאי בלהקת פיקוד המרכז, ואף היה הסולן בלהיטה “וייבן עוזיהו”. “זה היה שיר שנועד להחזיק את הקהל לבל יברח במעברים של החלפת התפאורה”, טימור מגלה. “יצחק יצחקי, קצין החינוך שלנו, שלף פסוק מהתנ”ך ויוחנן זראי, המנהל המוזיקלי של הלהקה, הלחין אותו בצ’יק והשיר נהיה שלאגר אימים”.
עם קול הבריטון המיוחד שלו החל טימור את דרכו הארוכה ברדיו. תחילה קריין בתחנת רדיו מסחרית שאולפנה הוקם בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב והיא שידרה ידיעות מקומיות ופרסומות. משם התפתחה קריירה רדיופונית עשירה ומגוונת, שראשיתה ב"קול ישראל" הייתה בתוכניות “במקצב יוצר” ו”כל צבעי הרשת”.
גם לחדשות הוא הגיע, ובנסיבות יוצאות דופן. “ביום הראשון של מלחמת ששת הימים נפל פגז ירדני בחצר הרדיו בירושלים, ופחדו שייפלו שם עוד, אז השידור הועבר לאולפני 'קול ישראל' בתל אביב”, טימור משחזר. “בפתח המהדורה הכרזתי ‘קול ישראל מירושלים’, למרות ששידרנו מתל אביב, כדי לא להפחיד את המאזינים. שלא יחשבו חלילה שכבשו את ירושלים”.
תאוות המתיחות הפרטית שלו חלחלה, כאמור, גם לקריירה. “המתיחה הרדיופונית הראשונה שלי, על חשמל שנשפך מהקיר, שודרה בתוכנית ‘זהירות, מיקרופון’ והייתה, כנראה, הטובה מכולן”, הוא מעיד. “זאת, לצד סרטי המתיחות של יהודה בארקן, שבהם השתתפתי”.
לרעיון של “שישי אישי” הגיע טימור בעקבות חבר בעל אוסף גדול של עיתונים ישנים. “הצעתי לו שמדי שבוע יקבץ לי ידיעות מלפני 40 שנה, ונחפש אנשים הקשורים אליהן. למה 40 שנה? סתם, ללא סיבה. בין הידיעות וסיפורי המאזינים שילבתי שירים משנות ה־60, בדגש על שירים עבריים. התוצאה הייתה תוכנית היסטורית ונוסטלגית גם יחד, עם תחושת מחויבות כלפי מי שהיו באירועים משמעותיים בתולדות המדינה והייתה להם הרגשה ששכחו אותם. התוכנית שודרה בין חצות ל־3 בלילה, והמאזינים התכנסו אליה כמו למועדון חברים”.
לתוכנית הזאת היו לא מעט סקופים. לדוגמה, התגלה בה מי עצר בתש”ח את הטנק הסורי בדגניה. “בעקבות השידור שלנו הוצב שם שלט, שסיפר את סיפורו האמיתי של הקרב במקום”, טימור מתגאה.
כיום טימור נהנה מהיותו בגמלאות. עדי קפלנסקי, בת זוגו לאחר מותה של רעייתו עליזה ומי שערכה את המוזיקה ב”שישי אישי”, מתארת אותו כצרכן תרבות בלתי נלאה ומספרת שהזוג מרבה לצאת להופעות ולהצגות. חוץ מזה, הגמלאי טימור משחק פעמיים בשבוע פטנק, משחק צרפתי ממשפחת הכדורת, וההפתעה, “מדי חמישי בערב הוא הולך לשיעורי תורה”, מדווחת זוגתו. “יש שם רב נורא נחמד, שמספר על פרשת השבוע”. וגם זו לא מתיחה.
התרעות פיקוד העורף