5. Punch-Drunk Love / "מוכה אהבה" (2002)
4. Phantom Thread / חוטים נסתרים (2017)
3. Boogie Nights / לילות בוגי (1997)
ההפקה עצמה לא הייתה קלה. אנדרסון הצעיר התקשה לשכנע את האולפן להשאיר את הסרט באורך המקורי (יותר משעתיים וחצי), והתעקש שלא לרכך את התכנים. הכוח האמנותי השתלם: הסרט זכה להצלחה ביקורתית אדירה וקיבע את מעמדו של אנדרסון כקול חדש ומסעיר בהוליווד.
2. There Will Be Blood / זה ייגמר בדם (2007)
מבחינת הצלחה, הסרט זכה לשבחי ביקורת עצומים ולשמונה מועמדויות לאוסקר, מתוכן זכה בשניים (השחקן הטוב ביותר לדיי לואיס והצילום לאלסוויט). הסרט הוכרז באינספור רשימות בתור הסרט הכי טוב של העשור שלו (2000-2010). מעבר לפרסים, "זה ייגמר בדם" סימן את המעבר של אנדרסון לבמאי של אפוסים בעלי עוצמה מיתית.
1. The Master / המאסטר (2012)
One Battle After Another / קרב רודף קרב (2025)
בוב פרגוסון (לאונרדו דיקפריו), מהפכן לשעבר שחי בפרישה שקטה עם בתו, נאלץ להתעמת עם עברו שצף מחדש לאחר 16 שנה. יריב ישן, קולונל לוקג'ו (שון פן), יוצא נגדו, והעימות ביניהם מדרדר לקרב מתמשך שמערב סוכני ממשל ופעילי מחאה קיצוניים. אנדרסון לוקח את הטקסט הקודר והפוליטי של פינצ'ון והופך אותו למותחן קצבי, שסוחב בהצלחה רבה את כל השלוש שעות שלו, מבלי לוותר על המורכבות הפסיכולוגית שמאפיינת את הספר המקורי.
אנדרסון אמנם מתנסה בז'אנר האקשן - אבל גם שומר על החתימה הייחודית שלו: הקצב המהפנט, הדיאלוגים החדים, והמבט הציני אך אנושי על דמויות שלכאורה צריכות להיות גיבורות או נבלות ברורות. הסרט מתנהל כמו מרדף מורט עצבים, אבל במקביל מצליח להיות גם מדיטציה על יחסי אבות ובנות, על מחיר האידיאליזם, ועל השאלה איך ממשיכים להאמין בשינוי כשהעולם נראה חסר תקווה.
החברה הסודית שאליה הוא רוצה להתקבל, שמתכנסת בחדרים סודיים, היא למעשה גרסה מודרנית ומנומסת של הקו קלוקס קלאן. אנדרסון לא צריך להשתמש בסמלים נאציים גלויים כדי להעביר את המסר - הוא מראה איך הרעיונות הללו מתלבשים בבגדי לקוסט בורגניים ומתחבאים מאחורי דמוקרטיה לכאורה. זו אחת הדרכים החכמות שבהן הסרט מתמודד עם הזמן שלנו מבלי להיות דידקטי או בוטה.
וזאת גם נקודה שראוי לציין: מעבר להיותו יצירה קולנועית מרשימה, "קרב רודף קרב" מעלה שאלות קשות על הדמוקרטיה המערבית בכלל, ועל מקומנו כצופים בתקופה של חוסר ודאות פוליטית. הסרט מציג עולם דיסטופי שבו המוסדות הדמוקרטיים קורסים מבפנים, שבו כוחות הביטחון הופכים לכלי של דיכוי, ושבו האזרחים נאלצים לבחור בין התנגדות אלימה לבין כניעה מוחלטת. אנדרסון לא מציע פתרונות קלים, אבל הוא מזכיר לנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה, ושמחיר האדישות יכול להיות גבוה בהרבה ממה שאנחנו מעיזים לדמיין.
התרעות פיקוד העורף