אמריקה אוהבת סיפורים על אלילים שצמחו מהאשפתות ונהנתה לכתוב את הסיפור של רדפורד בתור אחד שכזה, אף שהעובדות היו שונות. אביו עבד כחלבן ואז הפך לרואה חשבון בתאגיד נפט, אבל מכל זה נשאר רק החלק הראשון, ואת הסיפור שלו מכרו כ"בנו של החלבן שהפך לכוכב ענק". על העיסוק של האב אפשר להתווכח, אבל לא על ההצלחה של הבן.
הוא היה למעשה השחקן היחיד בסרט, והצליח לשאת אותו על כתפיו החסונות. מאחורי הסרט עמדה חברת הפצה דלת אמצעים, שלא הצליחה לקדם אותו כהלכה, והוא נכשל בקופות ולא כיבד את רדפורד במועמדות נוספת לאוסקר. הוא הגיב על כך בתסכול ובמרירות, ועצוב שאפילו ענק כמוהו סיים עם טעם רע בגלל תחלואי השיטה ההוליוודית.
רדפורד פרץ כבמאי ב-1980 עם "אנשים פשוטים" זוכה האוסקר, אחד הסרטים הראשונים שעסקו בתרפיה בצורה עמוקה ורצינית, ועד היום אחד הסרטים היפים בנושא. הוא יצר בכך תופעה חדשה: כוכבים שהופכים לבמאים וזוכים על כך בפרסים. רדפורד היה במאי עוד יותר טוב מאשר שחקן.
רדפורד היה גם פעיל פוליטי וחברתי, שנאבק למען נושאים סביבתיים הרבה לפני שזה היה טרנדי. הוא היה מהסמלים המובהקים של הזיהוי בין המפלגה הדמוקרטית לקולנוע ההוליוודי, והמחויבות הפוליטית שלו חלחלה כמובן גם לסרטיו. אם זה כשחקן, למשל ב"המועמד", ואם זה כיוצר, בסרטים כמו "כאריות לכבשים" על המעורבות האמריקאית במזרח התיכון או בסרטו האחרון כבמאי, המותחן הפוליטי "המוצא האחרון", שגם כן לא היה מוערך דיו.
המורשת שלו פוליטית עד מאוד, אבל קשה להאמין שיש לה היום הרבה מעריצים. בעיני רפובליקנים הוא היה ונותר שמאלן. בעיני דמוקרטים שהתפכחו הוא ודאי נתפס כנאיבי, ובעיני המפלגה הדמוקרטית של היום הוא כנראה לא רדיקלי מספיק. גם מהבחינה הזו, רדפורד מסמן עידן שהיה וחלף.
ולסיום, רדפורד התפרסם גם כמי שהקים בשנות ה-80 את פסטיבל סאנדנס ביוטה, שהפך לאירוע הדגל של הקולנוע העצמאי האמריקאי. הוא גילה וקידם רבים מהבמאים המשמעותיים של ימינו, שבמובן מסוים חייבים לו את הקריירה שלהם. הפסטיבל הידרדר מאוד בשנים האחרונות, והפך מצד אחד למסחרי וגדול מדי ומצד אחר לפוליטי מדי, בצורה שבאה על חשבון הערך האומנותי. בקרוב הוא גם יעתיק את מיקומו מיוטה. בהרבה מובנים, אם רדפורד מסתכל מלמעלה על העולם שהותיר מאחוריו, לא בטוח שהוא מזהה אותו.
כמו הגיבור שגילם ב"הכל אבוד", גם רדפורד הצליח לנווט את דרכו במים סוערים. כל כך הרבה דברים נסחפו עם הגלים, אבל המורשת שלו מרחפת מעל המים הסוערים. כל כך הרבה השתנה, אבל דבר אחד נשאר תקף, ולא מתוך נוסטלגיה מזויפת אלא במבט אובייקטיבי: רבים מהפרויקטים שרדפורד היה מעורב בהם היו ונותרו משובחים ונפלאים: מ"אזור הדמדומים" ועד "המוצא האחרון".
מעט אנשי קולנוע הותירו מאחוריהם גוף יצירה כה עשיר, איכותי ועל-זמני. לא סתם המוות של רדפורד תפס את הכותרות הראשיות באמריקה: הוא היה מיתוס, אבל כזה שמוכיח כי לפעמים אגדות הן האמת. הוא היה אגדה - אגדה שהייתה באמת.
התרעות פיקוד העורף