בתחילת החצי השני של העשור התגבשה חבורה צעירה של קולנוענים שביקשו לשנות את המצב, וכונו "חבורת קי"ץ" (קולנוע ישראלי צעיר). דרך שתדלנות פוליטית הם הצליחו להביא להקמתה של "הקרן לעידוד סרטי קולנוע ישראליים איכותיים", שהייתה כפופה למשרד החינוך והתרבות והחלה לתמוך בסרטים בגוון פחות מסחרי.
היוזמה הצליחה בגדול. וגם קצת יותר מדי. כי מראשית שנות ה-80, התמיכה המסורתית של משרד המסחר והתעשייה כמעט פסקה, מה שהותיר את הקרן החדשה ככתובת היחידה עבור מי שביקש ליצור סרט חדש. וכאן צריך להסביר את עוצמת המהפכה.
אם בעבר מה שקבע את גודל התמיכה היה כמות הכרטיסים שהצלחת למכור, מעתה ועדה מקצועית של לקטורים קבעה מראש - על סמך תסריט, זהות היוצרים וכו' - אם בכלל תקבל תמיכה. כשהקריטריונים שלה, כפי שמרמז שם הקרן, היו כאלה של "איכות". לטעמם, כמובן.
התוצאה הייתה העשור השחון והמשמים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, שהתאפיין (בהכללה) בסרטים שנטשו את הצד האסתטי והמהנה של הקולנוע, לטובת מניפסטים פוליטיים מצולמים. קראו להם בבוז "סרטי הברז המטפטף", כי תמיד שולבו בהם רגעי "אווירה". רק באמצע שנות ה-90 קם גל חדש של קולנוענים, שהבינו שכיף היא לא מילה גסה, והקולנוע הישראלי שוב המריא.
נזכרתי בסיפור הזה, על חבורה קטנה, קיצונית ומקושרת מאוד של קולנוענים ישראלים ששינו לחלוטין את פני הענף על פי אמונתם והשקפת עולמם, בעקבות שני אירועים שהתרחשו לאחרונה בתחום. הראשון היה טקס פרסי אופיר שנצבע לחלוטין בגוון פוליטי שמאלני מאוד, שאני אומר מידיעה אישית - לא בהכרח מייצג את מרבית העוסקים בענף.
שכן עצומה כזו, שמשוגרת לעולם בזמנים סופר-רגישים שבהם גם ככה מפיקים זרים מהססים לשתף פעולה עם ישראלים, עלולה לפגוע ישירות בהתקשרויות כאלה. במילים אחרות, לחותמי העצומה לא אכפת שחבריהם ייפגעו בשם ההשקפה הפוליטית המאוד מסוימת שלהם.
אגב, הם סיימו את העצומה בקריאה לחבריהם בעולם ש"לא ישכחו" את מי שחתום עליה, ביום שאחרי. מה שהזכיר לי כמה מאנשי חבורת קי"ץ, שהודות לרפורמה שלהם זכו למימון של קרנות עבור סרטיהם הבינוניים. בסוף כל יוזמה פוליטית יושב במאי עם אג'נדה.
התרעות פיקוד העורף