צפיתי בו בהקרנה מוקדמת בפסטיבל ניו יורק, ובסיומה הקהל נאנח אנחה קולקטיבית שכמותה מזמן לא שמעתי. בלי ספוילרים, אפשר לומר כי הסיום שלו הוא לא סתם אנטי-קליימקס, אלא מהסוג המתנשא. כזה שאומר לקהל, "אנחנו יודעים מה אתם רוצים ולא ניתן לכם אותו, כי אנחנו טובים מכם". הכל טוב, אבל למה לא אמרתם את זה מההתחלה?
העלילה פשוטה: בוקר בהיר אחד, ארצות הברית מתעוררת לגלות שטיל גרעיני עושה את דרכו לעבר שיקגו בנסיבות לא ברורות. הסרט מתאר מה מתרחש בחדרי המצב, ועוקב אחר שרשרת הפיקוד עד לנשיא שעומד בראשה, והדילמה שעומדת בפניהם. אם לא יגיבו, ייתכן שטילים נוספים יחריבו את אמריקה כולה, ואם כן יגיבו - זה יגרור את העולם כולו למלחמה גרעינית, שאחריתה מי ישורנה?
התוצאה היא מעין שילוב של "ד"ר סטריינג'לאב" ו"24", המתיימר להשתמש בגימיק תסריטאי: לכאורה, העלילה מתפרשת על פני 18 דקות בלבד, מרגע איתור הטיל ועד ההחלטה הגורלית, ומציגה את הדקות הללו משלוש נקודות מבט שונות. הסרט נמשך כשעה ו-40 דקות, ומיותר לציין ש-18 כפול 3 זה לא 100 דקות, אז איך זה קרה? פשוט כי "על סף פיצוץ" לא באמת נאמן למבנה שלו. נוסף לכך, גם טכניקת הרשומון לא ממש מוכיחה את עצמה.
ביגלו ואופנהיים הם אנשי מקצוע ותיקים ומיומנים, שאפשר לסמוך עליהם. ניכר שהשקיעו מאמץ רב בתחקיר. הז'רגון שבו משתמשות הדמויות ספציפי עד מאוד ומשכנע, ומי שמתעניין באחורי הקלעים של סיטואציות כאלה בוודאי ירווה נחת. הצפייה דורשת ריכוז רב.
בכל הקשור למושגים טכניים סביב נשק התקפי והגנתי, הסרט מפורט. אך הוא נותר מעורפל לגבי המציאות הפוליטית והגיאו-פוליטית. כן, יש שיחת טלפון עם הצד הרוסי וניתוחים של הכוונות הצפון-קוריאניות, וגם המילה "תל אביב" נאמרת פעם אחת, אבל אין שום התייחסות לכל האירועים שהתרחשו בעולמנו בשנתיים האחרונות, וגם שום רפרור או הקבלה אליהם.
הגישה של הסרט כלפי הממשל האמריקאי מבלבלת: הוא נע בין סאטירה אבסורדית, שלפיה לנשיא ולאנשיו אין מושג מה לעשות במקרה חירום, לקול תרועה פטריוטית המאשרת שהם ינסו לעשות את הדבר הנכון. ביגלו, כפי שיוצרים אמריקאים נוהגים לעשות בימינו, הצהירה שמטרתה היחידה היא לעורר שיח. עם כל הכבוד, איזה שיח בדיוק אמור להתעורר? מה "על סף פיצוץ" מגלה לנו - שהעולם נמצא על סף פיצוץ? שנשק גרעיני זה מסוכן? שמלחמה גרעינית עלולה לפרוץ בכל רגע? שלארצות הברית ולרוסיה יש יכולת להשמיד זו את זו? מישהו לא ידע את זה?
האמירות של הסרט די שטחיות ובנאליות, ואמורות להיות מובנות מאליהן לכל מי שראה חדשות או צפה בסרטים ב-60 השנה האחרונות. בעיה נוספת היא הבחירה להתמקד בדיבורים ולא בדימויים ולשמור על גישה נקייה שנמנעת מהצגת הזוועות האפשריות. אם המטרה היא להלחיץ את הציבור ולעורר אותו לפעולה, הרי שהתוצאה לא אפקטיבית במיוחד. היא בטח פחות יעילה במובן הזה מאשר סרט פוסט-אפוקליפטי כמו "היום שאחרי" מאמצע שנות ה-80, שעם הרבה פחות יומרות הצליח להביא לשינוי תודעתי הרבה יותר משמעותי.
חמור מכל: הסרט רוקד על שתי חתונות. הוא מציג את עצמו כמסמך קורקטי אבל גולש למחוזות קיטשיים סטייל "היום השלישי", כמו סצינה שבה אחד מאנשי הפיקוד הבכיר מתקשר להיפרד מבתו האהובה. את הקיטש הוא מקדיש לאמריקאים בלבד.
התרעות פיקוד העורף