קיטון נחשבה לאייקון פמיניסטי כי הנשים שגילמה תמיד הצליחו לבלוט - אפילו כשהנסיבות היו נגדן. קופולה זיהה כבר בתחילת שנות ה-70 כי קיטון אינה פרווה, ומאז היא אכן תמיד הקפידה להיות בשר או חלב, ובדרך כלל שניהם בו בזמן.
קיטון נחשבה גם אייקון אופנה. הניו יורק טיימס הגדיר היום את התלבושת שלה ב"אנני הול" כמוצלחת ביותר בתולדות הקולנוע, לא פחות. היא נכנסה אז לפנתיאון עם וסט גדול מידות, כובע ומכנסי חאקי, ולא מעט בנות מהלכות כך עד היום ברחובות ניו יורק בהשראתה, ולא רק כדי להנציח את זכרה או לקראת האלווין.
מעבר ל"אנני הול" ול"מנהטן", קיטון השתתפה בשישה סרטים נוספים של אלן, שהיה גם בן זוגה. למרות שהיא היתה ידועה בעיקר כקומיקאית, הטוב שבהם הוא בעיני דווקא הדרמה "רגשות", שכמשתמע משמה היתה רגישה ומרגשת, ונעשתה בהשראת הקולנוע הקודר של אינגמר ברגמן. בין שורות הדיאלוג המדכדכות הרבות, דמותה מדברת על כך שהמוות מבעית אותה באופן שהיא לא יכולה להדחיק, וכמובן שהמשפט הזה נדמה פואטי ומצמרר כיום. קיטון ואלן המשיכו יחדיו לתוך שנות ה-90, אבל אז גם נפרדו. השת"פ האחרון שלהם היה בסרט קליל יותר, ונהדר גם כן - "תעלומת רצח במנהטן".
האמת, תמיד מפתיע מחדש להיווכח שקיטון לא היתה יהודייה - הרי מה שאפיין אותה היו אינטלקטואליות ופלפל, תכונות אופי שמזוהה בהוליווד עם בדרנים יהודיים. היה לה אינטלקט ממזרי והיתה לה המון חוצפה, גם אם לא למדה את המילה הזו מסבתא שלה.
קיטון גם הייתה סופרת, והשאירה מאחוריה ארבעה ספרים ושלל ציטוטים. מהם, נבחר לסיים בציטוט הזה - "תמיד אהבתי נשים עצמאיות, נשים שאומרות מה שעל לבן, נשים אקסצנטריות, נשים מצחיקות, נשים לא מושלמות. כשמישהו אומר על אישה 'צר לי, אבל זה לא טוב מה שהיא עושה', אני תמיד נוטה לחשוב שהאישה הזו דווקא עושה משהו טוב". דיאן קיטון לא היתה סתם אייקון, אלא תפיסת עולם. היא עצמה עצרה מלכת, אבל העולם אותו עיצבה ימשיך להסתובב.
התרעות פיקוד העורף