התסריט מבריק מכמה סיבות. אחת מהן היא שהוא לא מבזבז זמן על אקספוזיציה נדושה ומייגעת, וגם לא נופל לקלישאת המונטאז' שמתחיל מתחת לחופה ונגמר ברבנות. הסרט מתחיל כשהשניים עומדים מול המראה בעודם מצחצחים שיניים ומסכימים שזה נגמר. אבל כמובן שזו רק ההתחלה.
האישה בגילומה של דרן היא כוכבת כדורעף שמחליטה לנצל את פרק ב' בחייה כדי להגשים חלום ולהפוך למאמנת כדורעף - תחום עיסוק ספציפי, שכמותו לא ראינו הרבה בקולנוע, ומוסיף לדמותה שלה ולסרט כולו אופי וצבע. ההופעה שלה עוצמתית וחסרת פשרות. קחו את המונולוג המפורסם ההוא מ"סיפור נישואים" ותכפילו פי 12.
ארנט, מצידו, מגלם גבר שעבד במקצוע "אפור" אבל את פרק ב' שלו מנצל כדי לחטוא בהופעות סטנד-אפ בניו יורק, בצד צעירים וצעירות ממנו. גם כאן הסרט לא נופל לקלישאות, כי גיבורנו לא מתגלה בתור כישרון קומי לא מנוצל ולא הופך לכוכב בן לילה, אבל הכנות שבה הוא מדבר על התפרקות נישואיו מחזיקה את הקהל.
היא מגלמת כאן את חברתם של הזוג הגרוש, שבאחד מרגעי השיא מתוודה בפני הבדרן הגרוש על הסיבה שהיא עוינת אותו כל כך. שני שחקני משנה מעולים נוספים הם שני הכלבים של בני הזוג, אחד מהם גדול ממדים במיוחד.
בין מופע סטנד-אפ אחד לשני, התסריט מתאר כיצד הפרודים חווים את פרק ב', מהרהרים מה השתבש בפרק א', ותוהים אם יש טעם בפרק ג'. יש בו הרבה פנינים, מהמשפט "סבתא שלי תמיד אמרה שלחזור לאקס שלך זה כמו לחרבן ואז להחזיר את החרא לתחת" או "לא הייתי אומלל עם הנישואים, הייתי אומלל בנישואים" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב).
ייתכן שאם היה יוצא לפני 50 או 30 שנה לא היינו מתלהבים ממנו כל כך, אבל בנסיבות הנוכחיות לא נותר אלא לקום ולהצדיע לו, ולצעוק לקופר "בראבו, מאסטרו". הוא מתגלה כאן כאחד הבמאים האמריקאים המשמעותיים בימינו, לא פחות, ואם רדפורד מסתכל מן השמיים, הוא בטח גאה. כוכב נולד.
התרעות פיקוד העורף