אחד מסודות ההצלחה של קולין הובר הוא ביכולתה לדבר אל נשים בכל הגילאים - מתיכוניסטיות ועד אימהות. גם "להתחרט עליך" אינו יוצא מן הכלל: סיפור שמציב אם ובת בשתי נקודות קצה של החיים, אך פועל באותו מרחב רגשי של אשמה, פיוס ותלות הדדית. מעבר לרומנטיקה, הובר מעניקה מקום למערכת היחסים המורכבת בין אימהות לבנות - שכבה נוספת של נרטיב נשי שמעמיקה את הסיפור ומעניקה לו משמעות רגשית רחבה יותר.
דווקא משום שהספר נוגע כל כך חזק בנקודות הרגשיות האוניברסליות האלה, האתגר לעבד אותו למסך היה כפול: איך מתרגמים כתיבה שהיא כמעט כולה אינטימיות, מחשבות ורגשות פנימיים - לשפה קולנועית שתצליח לשמור על אותה עוצמה רגשית. במקרה הזה, אמנם הבסיס העלילתי הכללי נשמר, אך נוספו דמויות חדשות, חלק מהסצנות המשמעותיות נחתכו ואחרות עברו שינוי מהותי.
אבל מבין כל הבחירות שנעשו, דווקא הבחירה להקטין את מערכת היחסים בין האם לבת היא זו שפוגעת בלב הסיפור. זה לא רק פרט עלילתי, אלא נקודת המפגש שמחזיקה את הספר כולו. על אף פער הגילאים הקטן ביניהן - מורגן ילדה את קלרה כשהייתה בת 17 - הובר הצליחה לשרטט מערכת יחסים טעונה אך רכה, מלאה בביקורת ובאהבה בעת ובעונה אחת.
בעיבוד הקולנועי הקשר הזה מצטמצם לשורה של סצנות חלולות: השתיים נראות יותר כמו שותפות לדירה מאשר אם ובת. הן מתקשרות בעיקר דרך ויכוחים קצרים ופקודות יומיומיות, והדרך היחידה שבה ניכר האבל של האם היא בכוס היין הלבן שהיא מרימה שוב ושוב - מחווה חזותית שמחליפה רגש אמיתי באסתטיקה ריקה.
בחירה נוספת שמעוררת תהיות היא השימוש המוגזם בהתכתבויות על המסך - טקסטים, הודעות ואף קריינות של השחקנים מעליהן. כך שגם הצופה התמים ביותר לא נדרש לפרש דבר: כל רגש וכל אינטראקציה מודרנית מוגשים לו על מגש של כסף. במקום לאפשר לשתיקות, למבטים ולמרווחים לדבר, הסרט בוחר להקריא את הכול בקול רם - כאילו אינו סומך על הצופה להבין לבד.
כל אלו רק מדגישים שהמעבר מהדף למסך לא נבע מצורך אמנותי, אלא משיקולים כלכליים נטו. זה לא עיבוד שנולד מתוך השראה, אלא מוצר שנעשה כדי לענות על צורך - על ביקוש לסיפורים - בלי היכולת האמיתית לדעת איך לספר אותם במדיום המתאים.
מי שאחראי לאכזבה הזו הוא הבמאי ג'וש בון - אותו יוצר שחתום על סרטים כמו "כותבים סיפור אהבה" ו"אשמת הכוכבים". הוא הביא למסך סיפורים מרגשים על אהבה, משפחה ואובדן - מבלי לשבור את אמון הקוראים או להקריב את האמת הרגשית למען הדרמה. מה שהרגיש פעם כן ואנושי, נראה כאן מתוכנן מדי, מרוחק ומשתדל. בון עבר מקולנוע עצמאי שרצה להגיד משהו - לאסתטיקת אולפנים חסרת מעוף.
בסופו של דבר, "להתחרט עליך" הוא לא סרט גרוע - הוא פשוט סרט מרגיז. מרגיז כי היה בו פוטנציאל אדיר, והכול הלך לאיבוד בדרך. העובדה שהוא מבוסס על רומן מצליח רק הופכת את זה ליותר מעצבן: למה לשנות? למה לגעת? למה לוותר על מערכת יחסים כל כך אנושית ומרגשת בין אם לבת, בשביל עוד עלילת אהבה צפויה? במקום לשמור על הלב הפועם של הספר, הסרט נצמד לנוסחה בטוחה - שמעוררת בעיקר חרטות לאחר הצפייה.
התרעות פיקוד העורף