הסרט על ברוס ספרינגסטין שגרם לי לחשוב מחדש על "הבוס" | אבנר שביט

כל זה כדי להסביר באיזו התרגשות ובאיזה חיל ורעדה ניגשתי ל"ספרינגסטין: הדרך משום מקום", הסרט הביוגרפי הטרי על אודותיו של האליל, שעלה לאקרנים בסוף השבוע. הוא לא מבוסס על אוטוביוגרפיה, אלא על ספר העיון של וורן זאנס שיצא לפני שנתיים. עם זאת, המוזיקאי היה מעורב בעשייתו וגם שותף פעיל בקידומו, מה שמעיד מן הסתם שהוא מרוצה ממנו.

רוב הביוגרפיות המוזיקליות, וביוגרפיות בכלל, סוקרות את חייו של הגיבור מצעירותו ועד זקנתו או מותו, או שהן מתמקדות בהתחלה או בסוף. הסרט הזה מתמקד בסוף של ההתחלה. הוא מתרחש בתחילת שנות ה-80, אחרי ש"הבוס" כבר עשה לעצמו שם עם חמשת אלבומי האולפן הראשונים שלו, אבל לפני ש"Born in The U.S.A" מיצב אותו סופית בתור כוכב עולמי ענק.

התסריט עוסק בכתיבת האלבום השישי שלו, "נברסקה", שהוא מהעוצמתיים והחשובים של המוזיקאי הפורה, אבל בטח לא הכי פופולרי שבהם - אף שיר מתוכו, למשל, אינו נמצא בין עשרת הלהיטים הכי מואזנים שלו בספוטיפיי. בקיצור, זו בחירה מעניינת, לא מתחנפת ולא טריוויאלית.

מנגד, הסרט כמעט לא משתמש בשירים של ספרינגסטין, אף שזה תמיד הפתרון הקל ביותר - להטביע את המסך במונטאז'ים על רקע גדולי הלהיטים, כדי לעורר את בלוטות הנוסטלגיה והרגש, כשהפזמונים המוכרים באים על חשבון דיאלוגים מקוריים. באופן מדהים למדי, ולא בגלל בעיות של זכויות, הביוגרפיה הזו כמעט לא משמיעה משיריו של האליל. בשביל זה יש ספוטיפיי או פטיפון.

את התשובה מספקת כאן דמותו של לנדאו, שמסביר לאחד מעמיתיו - "זה אלבום על אשמה, וברוס חש אשמה על כך שעזב את העולם שממנו הגיע". לא סתם הסרט נקרא "הדרך משום מקום".

הסרט גם מציג בפנינו את ה"משום מקום" שממנו הפציע ספרינגסטין, ומשתמש בקלישאה של להציג אותו בפלאשבקים בשחור-לבן כדי שנבין שהם מתרחשים בזמן עבר. הם מתמקדים בקשר הסבוך בין ברוס לאביו, כאן בגילומו של סטיבן גראהם, ומספקים לנו הצצה כנה ורגישה לנסיבות שבגינן "הבוס" כתב באחד משיריו שלא היה לשניהם מקום באותו בית.

המעלה הכי גדולה של הסרט היא שהוא יודע מה הוא לא, וגם יודע מה הוא כן. "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" מבקש להראות שני דברים. למה ואיך כתב "הבוס" את "נברסקה", וכיצד הוא התמודד עם תחושות האשמה והצלקות שבאו בו לידי ביטוי, ראה את האור בקצה המנהרה והצליח לאחות את הקשר עם אביו.

שני התהליכים משתלבים זה בזה, ומובילים לתהליך אחר: בשלב מסוים המוזיקאי הקשוח והמחוספס מבין שהעשייה המוזיקלית לא מספיקה, ומחליט ללכת לתרפיה (אצל יהודי, כמובן). אם יש מסר אחד לסרט, זה שכולנו, אפילו "הבוס" בכבודו ובעצמו, זקוקים לטיפול אצל איש מקצוע, ולכולנו גם מגיע לקבל אותו.

במובן מסוים, נראה שהסרט הזה הוא אולי האקורד האחרון בריפוי שגיבורו עבר עם עצמו ועם אביו, שבינתיים כבר הלך לעולמו. "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" הוא מעין תרפיה אישית ומשפחתית המתרחשת לנגד עיניהם של הצופים, שגם הופכים לחלק מסוים ממנה. כמעריץ גדול של "הבוס", היה לי לכבוד להיות חלק, קטן ככל שיהיה, מהתהליך הזה.