דרה נבו (עדן אפשטיין), קצינת מודיעין צעירה, נקלעת למשימה אישית ומוסרית בלתי אפשרית: להציל חייל ישראלי השבוי בעזה, לפני שישתחרר במסגרת עסקת חילופי שבויים המחבל שאחראי לרצח אביה. כשהגבולות בין שליחות לאובדן מיטשטשים, דרה נאלצת להתמודד עם המחיר הנפשי של השירות הביטחוני ועם השאלה עד כמה רחוק תוכל ללכת בשם הצדק.
אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בסרט הוא נקודת המבט מלאת החמלה של הבמאי על המציאות הישראלית. אותה נקודת מבט מאפשרת לצופה להיכנס לעולם סוער באופן אנושי, פתוח ונטול אג'נדה. בסרט אין מחנות או כותרות - רק שיקוף כן של מציאות מורכבת. עבור הצופה הישראלי, שמכיר את המציאות הזו מבפנים, המפגש איתה דרך מבט חיצוני מייצר תחושת שחרור כמעט מפתיעה: כאילו ההסבר הפשוט והמסודר, זה שנועד לאוזניים זרות, מצליח לרגע להתיר את הקשרים, התסביכים והמשקעים שצברנו לאורך השנים.
אבל אותה בחירה להנגיש ולהפשיט את השיח גובה מהסרט גם מחיר. הסבטקסט כמעט ואיננו - הכל נאמר בקול רם, מונח בבירור על השולחן: רגשות, מחשבות, דילמות. במידה רבה, זהו לב הדיסוננס הישראלי אמריקאי - סרט שנכתב מתוך חוויה מקומית אך מתורגם לשפה אוניברסלית שמקהה את המורכבות. התוצאה היא תחושת מציאות "מסומנת", כזו שמבקשת ממך להרגיש במקום לאפשר לך פשוט להיות שם.
כך למשל, בסצנה שבה דרה ובן זוגה, שניהם קציני מודיעין, משתתפים בפעולה לצד קצין גולני ונקלעים לדילמה מוסרית סביב ילדים באזור היעד - בן הזוג בוחר לעכב את מתן הקואורדינטות מתוך עיסוק פילוסופי פנימי, החלטה שמובילה למותם של חיילים ולחטיפת אחד מהם. זהו האירוע המחולל של הסרט, אך הוא מתרחש מהר מדי, חלק מדי, כמעט מבוים מדי.
ברגע שהוא קורה, העלילה כבר ממהרת להתקדם אל ההשלכות - אל העסקה, אל השכול - מבלי להתעכב לרגע על השבר, על הכישלון המבצעי, על חוסר האחריות. במובן הזה, בעוד סיפורים ישראליים נוטים להתבונן במקרו דרך הרגעים הקטנים ביותר, כאן נבחר מבט הפוך - אינטימי שמתרחב לקנה מידה כמעט של סרט אסונות.
ומכאן מתגלה הפער התרבותי העמוק של הסרט - לא רק בין ישראל לאמריקה, אלא בין תחושת החיים כאן לבין הדרך שבה בוחרים להציג אותה מבחוץ. הסרט מחפש דרמה גדולה, מובהקת, סצנות של גבורה ושחרור מחבלים - אחד מהם אף אחראי לרצח אביה של דרה - אך בכך הוא מבליט דווקא את המאמץ. הכול מודגש, מתוזמר, ממוסגר. אבל בישראל הדרמה אינה צריכה חיזוק - היא כבר כאן, ביומיום, בחדשות, במבט.
אולי זו הסיבה שהכל מרגיש לעיתים גדול מהחיים - ההוויה האמריקאית של "סיפור" מתנגשת במציאות הישראלית שבה החיים עצמם הם הסיפור. כך נוצר סרט חצוי, שנראה לעיתים מהוסס - לא בטוח אם הוא רוצה לדבר, להסביר או פשוט להביט ולחלום.
בתוך המתח הזה, עדן אפשטיין מצליחה להיות העוגן. היא מובילה את הסרט כולו בביטחון ובעדינות, ונושאת על כתפיה סיפור טעון מבלי לאבד את האנושיות שבו. אפשטיין, שכבר התבלטה בסדרה "לראות" לצד ג׳ייסון מומואה ובדרמה "מתוק ומר" - סדרה אמריקאית בת שתי עונות שהופקה על ידי בראד פיט ומבוססת על רומן מוכר מעולם המסעדנות - ממשיכה לבסס את עצמה כשחקנית איכותית ורב גונית. היא יודעת להחזיק סרט בתפקידים גדולים ולגנוב את ההצגה גם כשהיא חולפת לרגע על המסך.
יש משהו משחרר דווקא באופן שבו "המאזינה" בוחר להביט על המציאות הישראלית מבחוץ. אולי הוא לא מצליח בכל חלקיו, אך הוא מציע זווית אחרת - נקייה, כמעט נאיבית - על מציאות שאנחנו רגילים אליה עד כאב. כן, יש בו רגעים הוליוודיים מדי, אבל גם כנות ורצון אמיתי להבין. עבור הצופה הישראלי, זו אולי לא חוויה מושלמת, אבל היא כן הזדמנות נדירה לראות את עצמנו מנקודת מבט מעט אחרת.
התרעות פיקוד העורף