לינדה (רוז ביירן) היא תרפיסטית שנאבקת לאזן בין עבודתה לטיפול בבתה החולה, בעוד בעלה נעדר רוב הזמן. בעקבות משבר פתאומי היא נאלצת לעזוב את ביתה ולעבור למוטל, שם מתחילים להתערער הגבולות בין אחריות, אשמה ותשישות.
דמות האם היא הדמות היציבה, החקוקה לא רק במבנה המשפחה אלא גם בזיכרון הקולנועי. במשך עשורים, האם על המסך הייתה סמל לסדר, נחמה ויציבות רגשית - האישה שמכילה את כולם, גם כשהיא עצמה על סף שבירה. היא נבנתה כדמות שמוותרת על עצמה למען אחרים, שתפקידה לספק אהבה ולשמור על שקט, ולא לחשוף את הסערה הפנימית. דימוי זה, שהתקבע בלא מעט סרטים - מהמלודרמות של שנות ה-50 ועד הקולנוע של ימינו - חיזק את הציפייה החברתית מאימהות להיות יציבות, נוכחות ומרפאות תמיד.
אבל בשנים האחרונות משהו השתנה: "הפרה הקדושה" שנקראת דמות האם, זו שהקולנוע שמר עליה בקנאות, נשחטת שוב ושוב על המסך. יוצרות החלו לחשוף את הסדקים, את העייפות, את חוסר הסבלנות, ולעיתים גם את הדחייה. "אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" הוא חלק מגל קולנועי עכשווי שבוחן מחדש מה זה אומר להיות אם - גל שאליו מצטרפים סרטים כמו "הבת האפלה" ו-"סנט עומר": האחד מציג אימהות שמרגישה לכודה בתוך תפקידה עד אובדן עצמי, והשני מציג אימהות שנקרעת בין אהבה לאחריות, בין אשמה לשחרור. אצל לינדה, בגילומה של ביירן, האימהות היא כבר לא אידיאל אלא מאבק יומיומי - בין הרצון לטפל לאחרים לבין הצורך לטפל בעצמה.
הדרך הקולנועית שבה בוחרת הבמאית לפרק את המיתוס האימהי עוברת, בין היתר, דרך בחירה קיצונית ומודעת: פני ילדתה של הדמות אינן נראות כמעט לאורך הסרט. הבחירה הזו, פרובוקטיבית ומאתגרת, יוצרת הזרה מכוונת לדמות הילדה, כמעט והופכת אותה לישות חסרת צורה שקל יותר לשמוע מאשר להרגיש כלפיה. ברגעים שבהם איננו רואים את פניה, אלא רק את גופה המצייץ ללא הפסקה, כמו גוזל רעב, נחתכת גם היכולת שלנו כחוויה רגשית לצלול לתוך הקשר אם-בת.
במקום מבט ישיר בעיניים, אנחנו נדרשים להביט אל תוך הסדקים - אל תוך החללים שהסרט יוצר בגוף ובנפש. שם, בתוך ההיעדר, מופיעה שוב ושוב צורתו של חור: חור בתקרה שגורם למשפחה לעזוב את הבית ולעבור למוטל; חור בבטנה של הילדה, שאליו מוחדרת צינורית ההזנה; ולבסוף, החור שבגופה של לינדה עצמה. זהו חור שמסמל לא רק את חוסר היכולת שלה להזין את בתה, אלא גם את הקושי שלה להרגיש קרובה אליה באמת.
מעטות השחקניות שיכולות להחזיק סרט שכזה ועדיין להכניס אליו נשמה. רוז ביירן עושה זאת בדיוק מרשים. היא נעה בין שליטה מוחלטת לאובדן גבולות, בין ריחוק רגשי לפגיעות כנה, וגורמת לצופה לעבור איתה רכבת הרים של רגשות - מכעס לרחמים, מהתנגדות להזדהות עמוקה. זו הופעה אנושית, אמיצה ונטולת הגנה, שמצליחה לחשוף פצע פתוח בלי לבקש עליו סליחה. אחת ההופעות המרשימות של השנה - וכנראה גם אחת שראויה לפרסים בעונה הקרובה.
"אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" הוא סרט על אימהות בלי אידיאלים ועל אהבה עם הרבה חורים בתוכה. הוא לא מנסה לנחם, אלא להראות כמה קשה, וכמה יפה, זה להיות אדם ולגדל בן אדם. סרט שלא מבקש מאיתנו להבין, אלא פשוט להישאר שם, מול מה שכואב - להביט אל תוך החושך.
התרעות פיקוד העורף