זהו הפער שבונה את עולמו: בין הגברי הקשוח לנשי הרך, בין קול הזעם של הגברים לקול הרוך של הנשים. דודיו שקועים במאבקים ובהפגנות נגד נוכחות חיילים, ואילו סבתו, אישה עדינה וחמה, מכינה לו מתוקים בעודה מנסה למלא את החלל שהותירו שני הורים נעדרים, ובייחוד האב, שנוכחותו מסתכמת בקול מרוחק מעבר לקו הטלפון.
במהלך המסע הגיבור מתרחק מאביו, שממשיך לחפש אחריו בייאוש, ומוצא נחמה דווקא בנשים זרות שמעניקות לו רגעים קטנים של חמלה והבנה. המסע הפיזי הופך בהדרגה למסע פנימי של התבגרות - ניסיון לגעת שוב בתחושת הביטחון שאבדה. במובן הזה, "הים" מתאר תהליך אדיפלי לא כתיאוריה פסיכולוגית אלא כחוויה אנושית פשוטה: ילד שמבקש לא רק את אמו, אלא גם את הדרך להיות שלם עם עצמו ועם העולם שסביבו.
מה שנשאר עם הצופה גם אחרי שהמסך מחשיך הוא תצוגת המשחק המרשימה של שני השחקנים הראשיים. מוחמד גזאוי מהפנט את המסך דרך הופעה שמעבירה עולם פנימי עשיר כמעט בלי מילים. מולו, ח'ליפה נאטור בתפקיד האב, מביא נוכחות שקטה שמשלבת קשיחות עם כאב מודחק ארוך שנים. הקשר ביניהם נבנה ממחוות קטנות ומתנועה, לא מהצהרות, ודווקא הפשטות הזו היא שהופכת את הסרט לנוגע באמת.
שי כרמלי פולק מלמד כאן שיעור גדול בעשייה קולנועית - כזו שבוחרת להקשיב במקום להטיף, להביט במקום לשפוט. "הים", כמו גיבורו הצעיר, הוא סרט שמבקש להבין את העולם בצניעות מלאת אומץ, ומזכיר שהכוח האמיתי של קולנוע טמון דווקא בשקט, ברוך, וביכולת לראות את האדם שמולך. בדיוק בגלל זה - קשה שלא לרצות בטובתו.
התרעות פיקוד העורף