כך גם השבוע, במכינה בפדואל שבשומרון. בדממה דרוכה מחכים לו עשרות תלמידים, וכשהוא נכנס הם פורצים בשירת “חיילים אלמונים”, המנון הלח”י. הוא מחייך אליהם, בהתרגשות.
מדי שבוע הוא לובש את מדי צה”ל, אוסף את תיקו ומתייצב במקום זה או אחר בארץ. יותר מ־80 שנה עברו מאז שלחם במחתרת, אך המלחמה שלו נמשכת – היום היא על הזיכרון. על הסיפורים של חבריו שנפלו ועל העקרונות שהובילו אותם. לוח ההרצאות שלו עמוס, והוא מספר שאין שמח כמוהו כשהוא מתבקש בכל פעם מחדש לעמוד מול הדור הצעיר. ונדמה שהוא נשאר החייל ההוא, מהימים ההם: חד, צלול, נחוש.
“הקדוש ברוך הוא ייעד אותי להעביר את המורשת הזו”, מצהיר יכין. “עצם זה שאני חי, עזוב שאני בגיל מופלג, זה נס. מאות פעמים הייתי על סף מוות – בקרבות, במבצעים, ניצלתי מתלייה, מפציעות אנושות שחוויתי מפגזים – ובכל זאת אני חי. המטרה שלי היא להנחיל את מורשת הקרב לדורות הבאים. כמו שכתוב בספר תהילים, ‘לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי־יה’. זו משימה שלא רק שהקדוש ברוך הוא ייעד אותי לה, גם אני מאוד רוצה בה”.
מאלחנן לאלנקם
יכין נולד ב־11 ביוני 1928 ביפו, לאב ממוצא חלבי ולאם ממוצא מצרי, שעלו לאחר חתונתם מאלכסנדריה שבמצרים והשתקעו בירושלים – תחילה בעיר העתיקה, בהמשך בשכונת ימין משה. במאורעות תרפ”ט, כשהיה בן שנה וחצי, התאסף המון ערבי משכונת קטמון בעיר מול בית משפחתו ועמד לפרוץ אליו. לאחר שאחד הפורעים נפצע, ההמון התפזר והמשפחה ניצלה.
“המחבלים הערבים ניסו לרצוח אותי ואת הוריי, וכבר אז היה ברור שתמיד הם היו ויישארו האויב שלנו”, יכין אומר. “כל חברי הילדות הראשונים שלי היו יתומים לאחר שערבים רצחו את אבותיהם. זה תמיד היה או הם, או אנחנו. אין הרמוניה”.
המשפחה עברה לשכונת מחנה יהודה, ובגיל 15 החל יכין את פעילותו בלח”י בהדבקת עיתון המחתרת “המעש” על קירות מבנים בירושלים, ובניסיון להשיג ידיעות מודיעיניות בבית הדואר בירושלים, שם עבד חמש שנים.
“כיוון שאנשי הלח”י פעלו בסודיות מוחלטת, לקח לי שנה שלמה לאתר אותם כדי להציע שאצטרף לשורותיהם”, הוא משחזר. “הייתי תולה ליד הכרוזים שלהם את השם שלי כדי שיפנו אליי, וזה לא עזר. יום אחד שמעתי שיש תנועת נוער בשם ‘ברית החשמונאים’, תנועה דתית־לאומית שכמה ממדריכיה חברים בלח”י. הצטרפתי לתנועה, השמעתי את דעותיי בקול רם, תפסתי את תשומת ליבם של אנשי הלח”י והם הציעו לי ב־1943 להצטרף למחתרת”.
בהמשך צורף יכין לכוח הצבאי, עבר קורס ירי מזורז ונעשה “אקדוחן”. “לא התאמנו בנשק בקורס, רק לימדו אותנו תיאוריה, לכן גם היו המון הרוגים מהלח”י”, הוא מסביר. “היו תקלות כתוצאה מחוסר ידע בסיסי בשימוש בנשק, אבל הרוח שלנו הייתה חזקה והצלחנו לפגוע בבריטים”.
עם פרוץ מלחמת העצמאות יכין השתתף בקרבות רבים, המפורסמים שבהם היו כיבוש הכפר הערבי דיר יאסין ממערב לירושלים וההשתלטות הראשונית על מנזר נוטרדאם, וניסיון הפריצה לעיר העתיקה בלילה שבין 16 ל־17 ביולי 1948 (“מבצע קדם”).
“הלח”י היה הארגון הקטן ביותר בירושלים, אבל התוסס ביותר”, הוא מתגאה. “היינו מסתערים על שכונות ערביות ונלחמנו כדי לשחרר כמה שיותר חלקים מירושלים, בירת המדינה היהודית”.
באחד הקרבות, סמוך לחומות העיר העתיקה, החלה הפגזה כבדה לכיוון יכין וחבריו. יכין מצא מחסה מאחורי קיר אבן, כשפגז התפוצץ במרחק קטן ממנו. ארבעה לוחמי לח”י נהרגו, ויכין נפגע בעינו הימנית.
כשלוחמים פינו אותו על אלונקה לקבלת טיפול ראשוני, התפוצץ פגז נוסף, ורסיס פגע בראשו: “לא ראיתי בעין ימין, והרסיס ניקב לי את הגולגולת. בבית החולים שערי צדק הייתי בין חיים למוות. ד”ר בלר, מנתח מוח, ניתח אותי והציל את חיי. הוא אמר שניצלתי בנס. הדבר היחיד שעניין אותי היה לשמוע שירושלים שוחררה. זה לא קרה אז, והתאכזבתי”. יכין החלים מפציעת הראש, אבל איבד את הראייה בעינו הימנית.
אחרי מלחמת השחרור הוא עבד כפקיד, ובהמשך פתח גלריה לאמנות בירושלים שפעלה במשך 30 שנה. ב־1968, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא נמנה עם מייסדי בית השבעה, בניין בשכונה הערבית בית חנינא בצפון ירושלים, שם הוא מתגורר עד היום.
בשנות ה־90 יכין סגר את הגלריה שניהל והחל לפרסם ספרים על תולדותיו ותולדות חבריו בלח”י, בהם “אלנקם – סיפורו של לוחם חירות ישראל”, “הסוד הגדול של אלי פאצ’ה”, “שירת השולמית – סיפורה של מרגלת ציונית” ועוד. מאז מלחמת יום הכיפורים הוא מרצה בפני חיילים ותלמידי מכינות, כחלק משירות המילואים שלו.
אף שלא עבר מסלול פיקוד ואפילו שירות צבאי סדיר, הוענקו לו דרגות צה”ל כהוקרה על פועלו. בשנת 2018 קיבל יכין דרגת רס”ר אישית, וב־2024 עלה לדרגת רנ”ג, הבכירה ביותר לנגדים. ב־2021 הוא זכה בתואר “יקיר העיר ירושלים”, ובמאי 2024 נבחר להשיא משואה ביום העצמאות.
לא מתאים לפוליטיקה
עם פרוץ מלחמת 7 באוקטובר יכין התגייס למילואים והרצה בפני חיילים בבסיסים ובשטחי כינוס. “בשבת 7 באוקטובר בבוקר, כשנודע לי שאנחנו בפתחה של מלחמה, ישר הרמתי טלפון לגורמים בפיקוד העורף שאני בקשר איתם ואמרתי להם שאני רוצה להגיע לגזרה כדי להרים את מורל הלוחמים ולחזק אותם”, הוא מספר. “היה ברור לי שאני מוכרח להצטרף למערכה”.
"עכשיו מה קרה? סיבכנו את עצמנו עם מצרים, עם קטאר ועם עוד מדינות שיפקחו עלינו. זו הארץ שלנו, ניסינו למען השלום לתת לערבים לחיות שם, בעזה, הם לא רצו, אז אנחנו צריכים לחזור לשטח הזה. אפשר היה להגיד את זה לטראמפ בצורה ברורה והוא היה מקבל את זה. עכשיו הוא בא עם השטויות שלו, עם תוכנית שלום. התוכנית הזו תיקבר כמו כל התוכניות האחרות שנקברו”.
על הסרט התיעודי “אלנקם” הוא מספר: “פנה אליי עמית, סטודנט לקולנוע בספיר, כדי לעשות סרט. התחלנו לצלם לפני 7 באוקטובר, וכשהיינו לקראת סיום הצילומים פרצה המלחמה. הכל השתנה, ועמית המשיך לעקוב אחריי עם המצלמה: איך אני מבקר פצועים בבתי חולים, נוסע לבסיסים, פוגש חיילים. הוא צילם אותי בכל מצב. העולם השתנה בזמן הצילומים, ואני עברתי איתו את השינוי הזה. זה לא פשוט לראות את כל זה שוב, דרך העדשה".
התרעות פיקוד העורף