הוא היה גס וגם עדין, אהוב ושנוא, פורץ דרך ומעורר מחלוקת. אבל מעל הכל היה אמיץ. אמיץ מספיק להביט בעצמו במראה - ולפעמים גם לנפץ אותה. זוהר היה המראה הגדולה של ישראל: חסרת מנוחה, קנאית לחירותה, נקרעת בין גוף לנפש, בין רצון להשתחרר לבין צורך להיגאל.
קשה לדמיין את התרבות הישראלית בלעדיו. הוא היה הכוח המניע מאחורי חבורת "לול" המיתולוגית, האיש שביים את "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל", שהיו לא רק סרטים אלא גם כתב אישום עצמי נגד דור שלם; השחקן שידע להיות שנון כמו שידע להיות אכזרי; הבמאי שהעז לצלם את מה שכולם העדיפו להשאיר בחדרי חדרים; הקומיקאי שידע להפוך כאב לבדיחה.
שם של אור
בנעוריו אימץ את שם המשפחה המעוברת "זוהר". השינוי הזה, כמעט מקרי, סימל היטב את דרכו, כאילו ידע מראש. על ילדותו כמעט שלא דיבר. הוא לא אהב נוסטלגיה, לא נטה לרגשנות. אך במעט שסיפר רמז על אהבה גדולה לקולנוע, לתיאטרון ולבידור, ועל נטייה מולדת לבלוט בכל חבורה שנקלע אליה.
בשנת 1953 התגייס לנח"ל, ושם התגלה אופיו הסוער. בעקבות תקיפת קצין נשפט למחבוש, אך גם מאחורי הסורגים לא הפסיק להצחיק ולהצית סביבו סקרנות. ארי הרצברג, מפקד להקת הנח"ל, שמע עליו, בא לראות - ונשבה מיד בקסמו. הוא התרשם מהכריזמה, מההומור ומהנוכחות, והחליט לצרפו ללהקה.
"פה ושם גם נהג להתבדח על חשבוננו. מעבר להיותו במאי מוכשר, הוא היה שחקן בנשמתו, ככזה ניסה כל הזמן להדגים לנו כיצד לגלם את הדמויות. היה מתסכל לראות אותו משחק, כי אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל לשחק כמוהו. הרי אורי היה פנומן. כיום, בדיעבד, אני חושב שזו הייתה דרך בימוי שגויה. אסור לבמאי להאפיל על השחקנים שלו, ולגלם טוב מהם את הדמויות ולגרוע מביטחונם".
עם פירוק הלהקה פנה זוהר לשחק בתיאטרון: הוא השתתף לצד אריק איינשטיין בהצגות "משלי ערב" ו"תל אביב הקטנה" במועדון החמאם ביפו, הגיש תסכיתים ברדיו והעלה תוכניות יחיד על הבמה. השאלה הקבועה שלו בכל פעם שהיה שקט באולם הייתה: "אני יפה?".
הוא עולה לבמה ואומר באנגלית: 'ערב טוב, גבירותיי ורבותיי, שמענו שיש אצלכם מהפכה'. דממה באולם. 'החלטנו לבוא ולראות את המהפכה אצלכם, אבל בינתיים אני לא רואה שום מהפכה'. שר הטקס נהיה אדום, סימן לאורי 'תפסיק', ואורי ממשיך: 'אם אתם רוצים לעשות מהפכה, תעשו אותה יותר זמן כדי שנספיק לראות'. האולם בהלם, ואז אורי אומר: 'לא מצחיק, אה? בבקשה, קבלו את יונה עטרי וסשה ארגוב'".
"אני, ברוב גאוותי, אמרתי: 'אתם צועקים לי: את הכסף? מי שרוצה את הכסף שייגש לקופה וייקח את הכסף'", סיפר זוהר בריאיון לסדרה "פשה" ב-2007. "אנשים לא טיפשים, הם קמו ונעמדו, תור של איזה אלף איש, ופשה החזיר להם את הכסף. עבור מפיק, להחזיר כסף שכבר היה בידיו ממכירות כרטיסים זה סיוט. פשה לא העיר לי ולא אמר לי שום דבר על זה. עד כדי כך הקשר שלנו היה טוב".
חתרנות על המסך
"נסענו עם גנדי בקומנדקר שלו לאתר לצילומים, ובמהלך הנסיעה פרץ ויכוח בין אורי לביני", הוסיף קינן, "אמרתי לו שאני לא מאמין באלוהים, דבר שגרם לו לכעוס עליי ולאסור עליי להיות בסט".
"זה סרט חתרני שהביא אחרי הניצחון של ששת הימים למסך את דמותו של אייבי נתן, שלא רוצה מלחמה ומעוניין לדבר עם האויב", אומר פוגל. "זה לא מובן מאליו. מעניין שהסרט הביא 650 אלף צופים לקולנוע והיה להיט גדול, אבל נשכח לגמרי מהתודעה".
בספרו האוטוביוגרפי תיאר גאון, שגילם את דמותו של הנהג, את העבודה לצד זוהר כבלתי נסבלת: "אורי, על אף היותו במאי מחונן שיודע לפתור אתגרים מורכבים באלתור של רגע אחד, היה בוטה מאוד באופן שבו התייחס לשחקני הסרט. ברגעים מסוימים חשבתי שאיני רחוק מלפתוח בקרב מילולי איתו ואולי אפילו לפרוש. לא יכולתי לשאת את סגנון הדיבור שלו, את ההשפלות ואת העלבונות שהטיח בשחקניו".
כעבור שנים התנצל זוהר על מעשיו. "יום אחד, בשעת לילה מאוחרת, אחרי עשרות שנים שלא דיברנו, קיבלתי ממנו טלפון מפתיע", אמר גאון. "'שלום לך, תקשיב! אשתי קוראת עכשיו את ספרך האוטוביוגרפי ואומרת לי שאני חייב לבקש ממך סליחה ומחילה, אז הנה אני מבקש סליחה'. אהבתי אותו באותו רגע, והודיתי לו בליבי".
באותה שנה יצא לאקרנים סרט חתרני נוסף שביים: "הצד השני", המספר על קבוצת אנשים התקועה על שפת מעבר החצייה באור אדום ושואפת לעבור לצד השני. זו הייתה יצירה בעלת אופי חדשני, בלתי קונבנציונלי לזמנו, אוונגרדי.
האוונגרדיות המשיכה גם בסרט הבא של הגששים שביים זוהר, "התרוממות" (1970), סרט נוטף מיניות שבו הם ונשותיהם מחליטים לקיים מסיבת חילופי זוגות על מנת להכניס ריגוש בחייהם. הסרט נכשל והגששים העדיפו לשכוח מקיומו.
אחת הסצינות הבולטות בו היא זו שבה זוהר מגלם מורה לקרטה שמלמד את שיסל ללכת מכות בשפת היידיש. "צילמנו סצינה שלא הייתה בתסריט, שבה אני הולך לרופא ואומר לו שאני מקבל הרבה מכות ושההורמונים אצלי פורחים", סיפר לי צבי שיסל בריאיון ל"מעריב" ב-2020.
"משם נולד הרעיון שאני הולך ללמוד קרטה אצל אורי, כדי לא לקבל מכות. צילמנו את הסצינה בבית של אורי, ופתאום הוא התחיל לדבר ביידיש, זה גם לא היה חלק מהתסריט. הוא היה גאון".
החבורה, שזכתה לכינוי "חבורת לול", ייצגה את הגרסה הישראלית של תרבות הסקס, סמים ורוק'נרול. מלבד הסרט הזה הם השתתפו בפרסומות ובארבע תוכניות בשם "לול", ששודרו בטלוויזיה הישראלית בין השנים 1970 ל-1973.
את התוכנית הראשונה ביים דוידזון ואת שלוש התוכניות הבאות ביים זוהר. בתוכניות נכללו כמה מערכונים בלתי נשכחים כמו "חידון התנ"ך", שממנו נבעו מטבעות לשון כגון: "גֶּפֶן במובן גָּפֶן", "זמנך עבר!", "צ'מעתי אותך!", "מה הוא קופץ?" ו"הנבחן הבא!". "המערכון הזה התחיל בכלל ברדיו, כאימפרוביזציה מוחלטת", מספר דורי בן זאב. "בטלוויזיה הכל היה מתוסרט, אבל כשאתה עובד עם אורי - זה תמיד חי. תמיד קורה משהו בזמן אמת".
קטע קלאסי אחר הוא "לה מרמור, מאת פרלש", שבו במקום משחק כדורגל משודרת בטלוויזיה האופרה "לה מרמור" ובתגובה זוהר שובר את המקלט וזועק: "למה, למה, הרי שילמנו את האגרה!". במערכון מפורסם אחר מגלמים זוהר ואיינשטיין דמויות טיפוסיות של עולים חדשים המגיעים ארצה וסופגים עלבונות מצד העולים שקדמו להם.
לדבריו, גם אחרי שזוהר חזר בתשובה, נשמר ביניהם קשר חם: "הוא היה כבר עם ציציות וכיפה, אבל עוד בלי הגרדרובה של הדוס. הוא היה מזמין: ‘תבוא ללמוד תורה'. והוא באמת היה צדיק. כשאבא שלי נפטר, הוא בא לעשות שיעור לזכרו, ולקח על עצמו להגיד קדיש שנה שלמה - בלי שאף אחד מאיתנו ידע.
הוא היה דינמו של 200 קילוואט, איש מלא שמחת חיים ואנרגיות, צדיק ותורם כספים לנזקקים בלי שאף אחד ידע. הוא היה מזיז דברים, עוזר לאנשים, תמיד עם מחשבה טובה, עם ניצוצות לכל כיוון".
במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי התפרע זוהר, ובעקבות זאת הורשע גם בהעלבת שופט ובתקיפת שוטר. הוא נידון לשלושה חודשי מאסר וריצה את עונשו בעבודות חוץ.
יוצר מחפש תשובה
באותן שנים זוהר החליט לכתוב, להפיק ולביים סרט עלילתי שיתכתב בחלקו עם המציאות בעיניים ביקורתיות. "מציצים" קרא לו. הוא החל לגבש את התסריט הראשוני לסרט שעסק בשני חברים בשנות ה-30 לחייהם - אלי, גיטריסט נשוי המנגן במועדונים מפוקפקים ומבלה עם מעריצות מזדמנות, וחברו גוטה, מפעיל קיוסק בחוף, איש בודד וגס רוח, שמפלרטט עם כל בחורה מזדמנת. השניים מעבירים את זמנם במעשי שטות, מתעמתים עם המציצים למלתחות הנשים בחוף ומתרועעים עם הטיפוסים הצבעוניים שמגיעים לחוף.
"כיום רואים את 'מציצים' כאחד הסרטים החשובים בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, אבל אף אחד לא התכוון שזה יהיה כך. לא חשבנו שייצא מזה סרט, פשוט סיפרנו על החיים באותה תקופה", מספרת אנקורי, שגילמה בסרט את רותי, שעוסקת בזנות. "כשאורי הציע לי להשתתף בסרט, הוא אפילו לא ידע איזה תפקיד אעשה. התפקיד התבסס בעיקר על אימפרוביזציות. אורי אמר מה הוא חשב להגיד ואלתרנו".
לאורך השנים הועלו טענות על כך שהסרט סקסיסטי, מחפיץ נשים ומעודד הטרדות מיניות. אחת הסצינות הזכורות בהקשר הזה היא זו שבה גוטה כופה את עצמו על דינה, דמות שאותה גילמה מונה זילברשטיין. כשהיא אומרת "לא בא לי", הוא עונה לה "יבוא לך, אל תדאגי, יבוא לך".
כש"מציצים" יצא לאקרנים ב-1972, הוא נחל כישלון צורם בקופות, עד כדי כך שבפרמיירה שלו בקולנוע "אוריון" בתל אביב נכחו רק 12 אנשים. רק כעבור שנים, עם פריחת סצינת קלטות הווידיאו, הוא הפך לסרט פולחן.
באחת הסצינות מתווכח פורמן עם אשתו (אותה גילמה אליה, אשתו של זוהר במציאות), לאחר שזו מגלה שבגד בה. הוא בתגובה חוסם את דרכה ולא נותן לה לצאת מהבית, שובר את הספרייה הביתית וממשיך בשבירת כיסאות.
אף שיש המחשיבים את "עיניים גדולות" כסרטו הטוב ביותר של זוהר, הוא לא נצרב בתודעה כסרט פולחן בדומה ל"מציצים", ולא זכה להצלחה מסחרית כמו הסרט הבא אחריו, "הצילו את המציל" (1977). בסרט השלישי בטרילוגיה הציג זוהר את התלבטויותיו של מציל תל-אביבי בין נאמנותו לאשתו ולילדיו לבין הפיתויים במקום עבודתו. הסרט נחשב לשפל אומנותי שתקע מסמר אחרון בקריירה הקולנועית של זוהר, שגילם את הדמות הראשית.
"באותה תקופה אורי זוהר היה מלך", אומר פוגל. "העריצו אותו, על פיו נשק דבר בבוהמה התל-אביבית. זה גם מה שהוביל אותו בסופו של דבר להתייסר ולחפש את הטעם בדברים שהוא עושה. ב'מציצים' וב'עיניים גדולות' הוא לוקח את הגבר הישראלי ושוחט אותו, כמו אומר: הגבר הישראלי הוא אדם שבורח מאחריות, ילד מפונק, מתיילד, לא יודע איך להתעסק עם נשים, מוגבל לחלוטין ביכולות שלו. צריך המון אומץ בשביל לעשות ניתוח כזה על המסך. בטרילוגיית הסרטים זוהר מתייסר ומחפש תשובה. הוא יכול היה לעשות סרטים יותר קלילים או נועזים אבל הוא בחר ללכת בדרך ששואלת שאלות קיומיות. הוא זעק לעזרה דרך הקולנוע. זה הצריך המון אומץ".
43% רייטינג
באותה נקודת זמן זוהר היה בפסגת עולם הבידור. ב-1976 הוחלט להעניק לו את פרס ישראל בתחום הקולנוע, אך הוא סירב לקבלו בהפגנת אי-סולידריות עם הממסד; הוא הגיש תוכנית רדיו אישית ("ציפורי לילה") בגלי צה"ל, שיחק בתיאטרון חיפה בהצגה "הנבחרים", הגיש תוכניות טלוויזיה פופולריות, בהן "זה הסוד שלי", והנחה אירועים שונים, בהם טקסי מלכת היופי ואת אירוע הניצחון של מכבי תל אביב ב-1977 לאחר הזכייה בגביע אירופה.
"הסתכלתי עליו ואמרתי, מה הוא מבלבל את המוח? אני גרתי אז בווילה ביפו, מול הים, כל היום הסתובבתי בחוף שרתון, והוא יושב פה בחדר ישן בבית מקולף, ואם לא היו לו ספרים מהרצפה עד התקרה, אני חושב שהתקרה הייתה קורסת... והוא אומר שהוא מאושר? על מה הוא מדבר? ואני מחכה כבר לרגע שאני אצא מהחדר הזה... די. שנחזור כבר לים. לחופש. אבל הוא הוכיח לי את האמת. אני זוכר שאמרתי לעצמי: 'אורי, לא יעזור לך שום דבר בעולם, זו האמת!', וזה היה הרגע הכי קשה שלי בעולם! כי אחרי שהבנתי שזו האמת, ויש גן עדן ויש גיהינום, ויש שכר ועונש, ויש עולם הבא, ופה זה הפרוזדור, אז מה אני עושה? מה עושים? מה יהיה? שאני אשים כיפה על הראש? אין מצב. הסתכלתי בראי ואמרתי: אני לא שם את הדבר הזה גם אם יש מיליון גיהינומים... תפילה? מה פתאום. שבת? איך אפשר. ישבתי ואמרתי: 'אני לא מסוגל. שום דבר'. אבל ידעתי שיש בורא לעולם, וזו הייתה ההתחלה. צריך להשתדל להראות לקדוש ברוך הוא שאנו רציניים. אחרי זה כבר לבשתי ציצית, כמובן בלי שכולם רואים, ואפילו התחלתי להתפלל... אם לא הייתי חוזר בתשובה, זה היה נגמר רע מאוד. יכול להיות שהייתי מתקדם בסרטים, יכול להיות שהייתי עושה עוד קולנוע, אבל ודאי שחיי משפחה לא היו לנו. איפה הילדים היו זרוקים היום אני לא יודע".
באוגוסט 1977, כשהחליט לצאת באופן פומבי עם חזרתו בתשובה, הופיע זוהר בתוכנית "זה הסוד שלי", כשהוא חובש כיפה ומחולצתו גלויות ציציות. הוא הנחה עוד מספר תוכניות, וכן את פסטיבל המוזיקה נואיבה (1978), ואז עזב את יפו לירושלים ופרש מעולם הבידור. הוא נכנס ללמוד בישיבת "אור שמח", ולאחר מכן למד גם בישיבת "אדרת אליהו" של הרב זילברמן, ואף העביר בה שיעורים.
גם לאחר חזרתו בתשובה המשיך הרב זוהר לבטא את כישרונו הקולנועי והיצירתי בדרכים חדשות: הוא ביים את תשדירי הבחירות של ש"ס בשנים 1988 ו-1992, הנחה תוכניות רדיו וטלוויזיה בנושאי אמונה וחזרה בתשובה, והיה מהדמויות המרכזיות בעולם התשובה בישראל.
בן פורת, שערך וביים את התוכנית, מספר על חוויה טלוויזיונית נדירה: “בתוכנית הראשונה עשינו 43% רייטינג". לדבריו, זוהר היה מעורב בכל פרט - מבחירת האורחים ועד החיתוך הסופי בעריכה: "הוא ראה הכל, שמע הכל, וידע בדיוק מה הוא רוצה. עבדנו 24/7, גם בלילות, והוא לא נתן לאף אחד לערוך במקומו. הוא היה יושב איתי עד ארבע בבוקר ועורך בעצמו. שום דבר לא היה מתוכנן אצלו - הכל אלתור מדויק. הוא לא היה מקשיב להוראות שלחשתי לו באוזנייה. הוא הרגיש את הקהל. זה היה הקסם שלו".
על אף ההצלחה, התוכנית ירדה מהמסך. "רבנים באו ואמרו לו שצריך להפסיק, כי הקהל הדתי התחיל לקנות טלוויזיות רק כדי לראות את אורי זוהר, וזה נחשב מוקצה", נזכר בן פורת. "אורי רצה להמשיך, הוא היה בתנופה אדירה".
גם אחרי ירידת התוכנית ב-1999 נמשך הקשר ביניהם: "היינו חברים קרובים. הוא היה לומד תורה כל יום, ואני הצטרפתי אליו מדי פעם. הוא היה דקדקן, חכם, עם מוח חד ולא רגיל. אפילו בשתיים בלילה, אחרי יום שלם של עריכה, היה אומר לי 'בוא נלך עכשיו לבית כנסת בבני ברק להתפלל'".
תשוקה מחודשת לאומנות
העבודה המשותפת הפכה לחברות של ממש, שנמשכה עד יומו האחרון של זוהר. "היינו נוסעים אליו פעם בשבוע, לפעמים יותר, יושבים שלושתנו סביב השולחן, עם כוס תה שאשתו הכינה, ולומדים איתו תורה", מספר סגלוביץ'. "היינו קוראים שני משפטים וזה היה מתפתח לשיחות על הכל: ילדות, יצירה, חזרה בתשובה, משפחה. ראיתי במו עיניי שאדם יכול להשתנות. הכריזמה נשארה, ההומור נשאר, אבל העדינות - זה משהו שהוא עבד עליו יום-יום. הוא הסתובב עם פתקים בכיס שכתוב עליהם 'לא לצעוק', כי הייתה לו נטייה לצעוק. אתה רואה בן אדם שמתקן את עצמו בלי הפסקה".
על אף הפער בין "אורי הפרוע" של שנות ה-70 לבין הרב אורי זוהר, סגלוביץ' מתאר את אותו אדם - רק רגוע, שלם ומפויס. "הוא חי בצניעות מוחלטת", הוא אומר. "דירה פשוטה בירושלים, חברותות שבאות והולכות, רוב היום לומד תורה. עד הרגע האחרון הוא היה חד וצלול. מה שהדהים אותי זה שהוא מעולם לא התכחש לעברו - הוא דיבר עליו בכנות ובאהבה, בלי התנצלות. הוא אמר: 'זה אני, זה חלק מהדרך'. וזה אולי הדבר הכי גדול שלמדתי ממנו - שאפשר להשתנות לגמרי, אבל להישאר אמיתי".
התרעות פיקוד העורף