"אלינור הגדולה" היה יכול להיות סרט חשוב - אבל יש נקודת חולשה בולטת

על הנייר זה נשמע כמו דרמה נוגעת ללב על זהות, זקנה ושכול - עם סקרלט ג'והנסון מאחורי ההגה. בפועל, "אלינור הגדולה" מנסה לדבר על הכל, אבל שוכח להרגיש - ופה בדיוק מתחילה הבעיה

לירון רחל ארז צילום: פרטי
"אלינור הגדולה"
"אלינור הגדולה" | צילום: Sony Pictures Entertainment
3
גלריה

כבר מהשניות הראשונות של הסרט ברור מהו אחד הצירים המרכזיים שבו הוא עוסק: מגן דוד תלוי על חלון, סופרמרקט כשר שבו אלינור וחברתה נוהגות לערוך קניות כבר אחת עשרה שנים, והמספר המקועקע על זרועה של חברתה - כולם רמזים מוקדמים לנוכחות היהודית שעתידה לעמוד בלב העלילה.

''אלינור הגדולה''
''אלינור הגדולה'' | צילום: Sony Pictures Entertainment

דווקא על רקע האקלים האנטי-ישראלי והאנטי-יהודי שמתחזק בשנים האחרונות, הבחירה של סקרלט ג'והנסון לעסוק בזהות הזו נראית אמיצה ומודעת: כיהודייה בעצמה, היא בוחרת להתקרב לשורשיה לא מתוך הצהרה אלא מתוך סקרנות אנושית ועדינה. אחרי שנים שבהן שימשה פרזנטורית של "סודהסטרים" הישראלית, היא מביאה כאן מבט אישי יותר - כזה שמבקש לבחון מה נותר מהזהות הזו כשהיא פוגשת את המציאות העירונית והמודרנית.

כאשר נכנסים לעומק, מתגלה שכבה נוספת מתחת לציר המרכזי של הזהות היהודית - זו העוסקת בזיכרון ובמורשת השואה. השכבה הזו מתממשת בעיקר דרך מערכת היחסים של אלינור עם חברתה הטובה בסי - ניצולת שואה. בסי מצאה באלינור אוזן קשבת, וסיפרה לה על הטראומות והסודות הכמוסים ביותר שלה - כאלה שילדיה מעולם לא שמעו, מפני שלא יכלה לשאת לחשוף אותם בפניהם.

לאחר מותה, כשהבדידות משתלטת על חייה, אלינור מוצאת את דרכה לקבוצת תמיכה שמיועדת לניצולי שואה, ושם, כמעט בלי כוונה, היא מתחילה לספר את סיפור חייה של בסי כאילו היה שלה. הבחירה הזו, שנובעת מאובדן אך גם מצורך עמוק בשייכות, מטשטשת את הגבול בין זיכרון אישי לייצוג קולקטיבי, ובין חברות לאימוץ זהות של מישהי אחרת רק כדי לא להישאר לבד.

סקרלט ג'והנסון
סקרלט ג'והנסון | צילום: רויטרס

אחת הדרכים שבהן התסריט מנסה לשזור את התמה הזו היא דרך ההיכרות של אלינור עם נינה - סטודנטית צעירה לעיתונאות שאמה נפטרה זמן קצר לפני כן. השתיים יוצרות קשר המבוסס על אובדן משותף, אך החיבור ביניהן נשאר מרחף: הוא לא ברור, לא מנומק, ונראה לעיתים כמו ניסיון תסריטאי לקשור בין קצוות. כך נוצר פער בין הרצון לדבר על האבל כרגש אנושי רחב, לבין הסיפור הקטן והמדויק יותר של אלינור, שהיה יכול לעמוד בפני עצמו. התוצאה היא תחושה קופצנית, לעיתים מרוחקת, שמקשה על הצופה להתמסר באמת לסיפור.

אך למרות כל אלו, החיסרון המהותי ביותר של "אלינור הגדולה" הוא בכך שהוא לא באמת מביט בזקנים בעיניים. כמו שהוא לא מביט בשכול, בניצולי השואה או ביהדות - הוא נוגע בהם רק מבחוץ, מבלי לאפשר לצופה לחוות אותם באמת, מעבר לייצוג מרוחק ומקובע.

בין כל הרמיזות, הסמלים והניסיון לגעת ב"אוניברסלי", נותרת אמת אחת פשוטה: זקנה אינה נושא - היא אדם, ו-"אלינור הגדולה", על אף כוונותיו, שוכח לפעמים להביט באדם הזה באמת.

תגיות:
סקרלט ג'והנסון
/
קולנוע
/
פסטיבל קאן
/
ביקורת סרט
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף