5. "אקשן ג'קסון"
במותחן הפעולה הזה הוא מגלם שוטר שזכה לכינוי "אקשן ג'קסון" בשל הפעלתנות שלו, שמסבכת אותו בצרות, למשל כשהוא חושף קנוניה פוליטית המגיעה עד לדרגים הגבוהים ביותר. האקשן טוב, אבל מה שמייחד את הסרט הם כמה דברים אחרים - זירת ההתרחשות בדטרויט, לא עיר שראינו בה יותר מדי להיטים; והעיסוק באיגודי פועלים ובמעמד הפועלים, ובכלל בשאלות של מעמד ונקודות החיכוך ביניהם לגזע.
יחסית לסרט פעולה עם יומרות מסחריות, "אקשן ג'קסון" מפתיע בנכונות שלו לעסוק בגזע ובגזענות בצורה ישירה וחריפה, כולל רגע שבו אחת הדמויות אומרת שבעיני הלבנים, כל השחורים הם אותו דבר.
4. "השוטר מבברלי הילס"
גם פה גיבורנו הוא שוטר שחור מדטרויט, אך כמשתמע משם הסרט, הוא נוסע מערבה. זה הסרט שבמידה רבה הפך את אדי מרפי לאחד האייקונים הגדולים של שנות השמונים, ובוודאי החשובים שבהם. במקור התפקיד יועד לסילבסטר סטאלון, והתסריט היה דרמטי ואפל.
הליהוק של מרפי הקומיקאי, שאילתר הרבה מהשורות שלו, הפך אותו לקליל, משוחרר ומשעשע יותר, אבל העקבות של החזון המקורי עדיין נוכחים בו. כך נוצר שילוב מעניין בין מותחן קודר ואפלולי לקומדיה קורעת, והתוצאה היא להיט היסטרי והיסטורי.
3. "נשק קטלני"
הסינרגיה ביניהם היתה מושלמת. אגב, בתסריט המקורי של שיין בלאק לא היה אזכור לצבע העור של הגיבורים. הליהוק הוסיף לו את הממד הזה והפך את התסריט המצוין מלכתחילה לפרויקט משובח עוד יותר, שהבמאי ריצ'רד דונר הוציא ממנו את המיטב. טעות נפוצה היא לזכור את "נשק קטלני" כקומדיית פעולה - רק ההמשכונים שלו היו קומיים.
ב"נשק קטלני" המקורי יש אתנחתאות קומיות, בעיקר בדינמיקה בין הגיבורים, אבל הוא מתחיל עם אזכורים להתאבדויות ומסתיים עם סצנת עינויים גרפית ורובו אינטנסיבי וקודר. כך או כך, זה מסוג הסרטים הנדירים שפשוט הכל עובד בהם ואין שנייה משעממת.
2. "מת לחיות"
"נשק קטלני" הוא מה שנקראה "תאונה שמחה" - צירוף מקרים קולנועי שבו כל החלטה שהתקבלה עבדה לטובת הסרט. זה נכון עוד יותר גם במקרה של "מת לחיות", שבו כל חתיכות הפאזל התחברו בצורה הטובה ביותר, כדי לייצר את אחד מסרטי הפעולה הגדולים של שנות ה-80 ובכלל. כשלומדים את הרקע מאחורי הפקתו מבינים עד כמה זה לא מובן מאליו.
1. "קומנדו"
עם מעריציו של סטאלון הסליחה - מקומו נפקד מן החמישייה הזו, בעיקר כי אני מעדיף את סרטי "רוקי", שבשום אופן אי אפשר לשייך אותם לז'אנר הרלוונטי, ו"רמבו", שבעיני הם יותר דרמות מלחמה. על שוורצנגר, לעומת זאת, אי אפשר לוותר. האייטיז הוא עשור הפריצה שלו, בין השאר עם "הנרדף" ו"הטורף" שלשמם התכנסנו, אבל למקום הראשון אבחר את "קומנדו".
השרירן מגלם כאן איש הכוחות המיוחדים שפרש וחי בשלווה מוחלטת עם בתו, בגילומה של אליסה מילאנו, שהודות לסרט זה ול"מי הבוס?" היתה מן הכוכבות-ילדות הגדולות של אותו עשור. כשחבורת נבלים חוטפת אותה, גיבורנו נאלץ לחזור לפעולה. התוצאה היא 90 דקות של אקשן נון-סטופ. הבמאי מרק ל' לסטר הקפיד שלא יהיה בו גרם של שומן עודף. זה סרט הפעולה הכי פעלתני שהיה - וגם הכי פחות יומרני.
ב"קומנדו" אין שום יומרה או אמירה. התסריט המקורי עסק בחייל ישראלי, אבל כמובן שהמפיקים ויתרו על האלמנט הזה. הם כן צילמו סצינות רומנטיות בין הגיבור לצעירה שחורה שמצטרפת אליו, אבל הסירו אותן מהתוצאה הסופית. הרעים מייצגים רפובליקת בננות באמריקה הלטינית, אבל הסרט לא משתמש בכך כדי לדון באימפריאליזם, קפיטליזם או כל דבר אחר.
איש לא יקשור כתרים לראשו של "קומנדו" כי הוא סרט "חשוב", ומן הבחינה הזו ההערכה אליו היא הכי אובייקטיבית שיכולה להיות. כיאה לשובר קופות המתחיל בסצנה שבה ארנולד שוורצנגר מאכיל במבי בגלידה, הוא לא חשוב משום בחינה. הוא אולי הסרט הכי פחות חשוב שנעשה, וזה מה שכל כך נפלא בו.
הוא מאפשר לנו לדמיין למשך שעה וחצי עולם מקביל שבו אין צרות, ואלה שיש נטולות הקשר, ואפשר לפתור אותן בנקיפת אצבע. זה קולנוע פעולה בצורתו הטהורה והנשגבת ביותר, כמממש הפנטזיות האולטימטיבי - פנטזיות על עולם שיכול להתקיים רק במסך.
התרעות פיקוד העורף