שנת 1975 תפסה את ארצות הברית מותשת. מסרי השלום והאהבה של דור הפרחים התפוגגו בעשן של מלחמת וייטנאם, פרשת ווטרגייט פירקה את האמון במנהיגים, והחלום האמריקאי נראה כבוי. לתוך האווירה המדוכאת הזאת פרץ סרט אחד, שמתרחש כולו במוסד פסיכיאטרי, ודיבר אולי על אומה שלמה שלקתה בנפשה.
אדם מול המערכת
הסיום טרגי: לאחר שניסה לחנוק את ראצ'ד, מק'מרפי עובר לובוטומיה, ניתוח שבו מנותק החיבור בין האונות הקדמיות במוח, והוא נעשה צמח. ברומדן, שלא יכול לראות את חברו מק'מרפי במצב זה, מבצע בו המתת חסד בחניקה באמצעות כרית, ונמלט לבדו מבית החולים, אל מחוץ לגבולות הטירוף.
הסיפור נולד אצל קיזי ב-1959, לאחר שהתנדב להשתתף בניסוי לחקר השפעתם של סמים פסיכדליים, והשתכנע ביכולתם לטפל בבעיות נפשיות. "אנשים לא רוצים שאחרים ייקחו סמים כי אז הם יכולים לראות את שקר החברה שבה אנחנו חיים", אמר קיזי בריאיון בעבר. "על זה בדיוק ביססתי את הספר".
כעבור שנה רכש דאגלס שוב את הזכויות לסרט, הפעם מחברת ההפקה הצ'כית, וב-1971 שכנע אותו בנו, השחקן מייקל דאגלס, שיאפשר לו להפיק את הסרט. "באותה תקופה למדתי באוניברסיטה בסנטה ברברה והייתי פעיל מאוד פוליטית, בעיקר בגלל מלחמת וייטנאם", סיפר דאגלס הבן.
"הסיפור לא היה עבורי רק ספרות, אלא החיים עצמם כפי שחייתי אותם בצ'כוסלובקיה מאז לידתי ועד שהיגרתי לארצות הברית", סיפר הבמאי פורמן. "המפלגה הקומוניסטית הייתה האחות ראצ'ד שלי, שאמרה לי מה אני יכול ולא יכול לעשות, מה מותר ומה אסור לי לומר, לאן מותר ואסור לי ללכת ואפילו מי אני יכול ולא יכול להיות".
ניקולסון בן ה-38 כבר היה בנסיקה בקריירה, לאחר תפקידים מוצלחים בסרטים "אדם בעקבות גורלו" ו"צ'יינטאון", אבל לפריצה הגדולה ב"קן הקוקייה" הוא עצמו לא היה מוכן. "במק'מרפי ראיתי לא רק מורד נגד המחלקה, אלא נגד כל המוסד. אדם שנאבק על החופש האישי שלו ומוכן לשלם כל מחיר כדי לגרום למטופלים האחרים להאמין בעצמם", סיפר ניקולסון בעבר. "זו דמות שיכולתי להתחבר אליה ואל האידיאלים שהיא מייצגת. לשיטתי, הסוד של הסרט, וזה לא מופיע בספר, הוא שמק'מרפי הוא שובב שיודע שנשים לא יכולות לעמוד בפניו, והוא מצפה שהאחות הראשית, ראצ'ד, תתפתה לו. זה הפגם הטרגי שלו".
מטופלים בצוות ההפקה
"דין ברוקס הקצה לכל שחקן מטופל שאחריו יוכל לעקוב, וחלק מהשחקנים אף ישנו בלילות במחלקות. ג'ק ניקולסון דחף את כל השחקנים להשתגע בטוטאליות, וזה יצר קצת חיכוכים עם מילוש, שלא אהב שג'ק תופס פיקוד, אבל הרגעתי אותו. חרגנו מהתקציב ומלוח הזמנים, אבל סול היה אמיץ מספיק כדי לממן את הסרט. בסופו של דבר, העלות הסתכמה בקצת יותר מארבעה מיליון דולר".
צילומי הסרט החלו בינואר 1975, והסתיימו כעבור שלושה חודשים. ניקולסון הציב תנאי למפיקים ולבמאי: הצילומים לא ייערכו בימי ראשון. "אני צריך יום אחד שבו אהיה לבד עם עצמי", הסביר בריאיון ב-1976. "התפקיד של מק'מרפי דרש יותר מהופעה פשוטה. הוא דרש גולמיות רגשית, ואפילו סוג של התפרקות אישית, ולכן הייתי מוכרח את יום ראשון כדי להתאושש ולהחזיר לעצמי את האנרגיות. כדי להמשיך לשמור על שפיות".
"כל הסצנות קמו או נפלו על ג'ק ניקולסון, שהיה חלום לעבוד איתו", סיפר פורמן בדיעבד. "לא היו בו כל יהירות, אגואיזם או אובססיות של כוכב. הוא דרש לקבל את אותו יחס כמו כולם. הוא תמיד הגיע מוכן לסצינות שלו והיה לו רעיון ברור של מה שהוא רוצה. חוש ההומור שלו הרגיע את כולם, וזה תמיד נכס נהדר על הסט".
כשהסרט הושלם, מפיצי הסרטים לא גילו התלהבות. "כולם דחו את הסרט הזה", גילה דאגלס. "הם חשבו שאף אחד לא יתעניין בסרט על מחלות נפש. אבל בסוף קיבלנו אור ירוק מחברת יונייטד ארטיסטס". הקרנת הבכורה של "קן הקוקייה" נערכה ב-19 בנובמבר 1975 באולמות סאטון ופרמאונט שבניו יורק, וההצלחה הייתה מיידית. עם הכנסות של יותר מ-163 מיליון דולר, היה זה הסרט הרווחי ביותר באותה שנה ואחד משבעת הגדולים במאה ה-20.
ברמה האמנותית, "קן הקוקייה" זכה בחמישה פרסי אוסקר, עבור הסרט, השחקן, השחקנית, הבמאי והתסריט המעובד הטובים ביותר, וכן בשישה פרסי גלובוס הזהב.
"זה היה סרט ששם במרכז את הנושא שמעטים באמריקה העזו לדבר עליו בפומבי, מחלות הנפש והלם הקרב, והוא יצא בתקופה רלוונטית וכואבת מאי פעם בחברה האמריקאית", טען בריאיון עבר דני דה ויטו. "במובן הזה, זה לא סרט עלילתי, אלא סרט על החיים עצמם".
"קן הקוקייה" נעשה אבן דרך תרבותית, והשפעתו ניכרת בתחומי הקולנוע, הפסיכולוגיה והחברה. הוא עורר דיון נוקב על סמכות ויחסי כוחות במוסדות רפואיים, והפך סמל לגישת האנטי-פסיכיאטריה. הסרט השפיע על יצירות אמנות רבות, והוכר על ידי ספריית הקונגרס האמריקאית כבעל ערך תרבותי והיסטורי בזכות האופן שבו הוא מציג את מאבק האדם נגד דיכוי מערכתי ואת הצורך בשמירה על זהות ואנושיות גם בסביבות קיצוניות.
בימים אלה מופקת סדרת ספין-אוף לסרט, שתתמקד בדמותו של הצ'יף ברומדן. האם היא תעמוד במבחן הזמן? ייתכן שכן. אחרי הכל, המציאות לא נעשתה שפויה יותר ב-50 השנים האחרונות.
התרעות פיקוד העורף