“ג'יי קלי" מסמל את השלב הבלתי נמנע, מסתבר, שבו הוא מחקה את אלן כשזה חיקה את הבמאי האיטלקי, ויוצר את גרסת 2025 ל"לה דולצ'ה ויטה". זה נורא כמו שזה נשמע.
הסרט ערך את בכורתו בפסטיבל ונציה, משם יצא בידיים ריקות, ועולה השבוע לסיבוב קצר באקרנים לפני שינחת עוד שבועיים בנטפליקס, שהפיקו אותו. לא מפתיע לגלות שהם נתנו לזה גב - כל שירות סטרימינג בימינו ייתן צ'ק פתוח לכל במאי בעל שם שיביא איתו את המוניטין שלו וכמה כוכבים במעמדו.
אחת הבעיות בסרט היא שאנחנו כבר מעבר לשלב הזה. כבר אין כיום כוכבים כמו ג'יי קלי, אפילו לא אחד. בטח שקלוני, המגלם אותו, אינו כזה. כאן גם הזמן לגילוי נאות: אני לא סובל את קלוני, ולא היה שום סיכוי שאוהב סרט המונח כולו על כתפיו. “ג'יי קלי" חושף מחדש עד כמה הוא שחקן מתאמץ ובינוני, שכאילו יש לו את זה ובעצם אין לו (וכבמאי הוא עוד יותר נוראי, אבל זה כבר סיפור אחר).
הסרט עוקב אחר גיבורו כשהוא יוצא לקבל פרס בפסטיבל באיטליה, ועל הדרך מתעמת עם דמויות מעברו. הוא עצמו מנסה להתפייס עם בנותיו המנוכרות, בשעה שחבר לספסל הלימודים מבית הספר למשחק מגיח מהצללים כדי לסגור איתו חשבון. מי שמלווה אותו כל העת הוא סוכנו הנאמן, בגילומו של אדם סנדלר בתפקיד חלש מאוד.
“ג'יי קלי" הוא מסוג הפרויקטים הללו שבהם כל אחד מהשחקנים חייב להיות שם גדול, אפילו אם התפקיד שלו קטן. את אחת הדמויות האיטלקיות, למשל, מגלמת אלבה רורוואכר, אולי השחקנית האיטלקייה הכי בולטת היום, בתפקיד שמעליב את מידותיה. עוד משתתפים: לורה דרן, אמילי מורטימר, פטריק ווילסון, ג'ים ברודבנט וגם זוגתו של הבמאי, גרטה גרוויג. אף אחד מהם לא גואל את הסרט ולו במקצת.
חי נפשי שאין בסרט אפילו רגע אחד מוצלח. יש סצנה שבה הגיבור נוגס בעוגת גבינה איטלקית והיא נראית טעימה - וזהו בערך. התסריט בנאלי באופן כמעט תמוה. הכוכב חש ריקנות והחמצה. אבא שלו קריר. הבת שלו כועסת על שזנח אותה. החבר מהעבר מקנא בו. הסוכן פספס את חייו האישיים בשבילו - הכל כל כך צפוי, וכל כך לעוס, ממש כמו אותה עוגת גבינה שהזכרנו.
הסרט היה יכול להיות מעניין הרבה יותר אם בטוויסט סטייל “אושן 12" שבו השתתף, קלוני היה מגלם את עצמו - לא גרסה של עצמו, אלא את עצמו ממש. יש רגע אחד שמתקרב לכך: בשלב מסוים אנו חוזים בקטעים מהסרטים שג'יי קלי הבדיוני עשה לכאורה, ואלה סצינות הלקוחות מהסרטים של קלוני. זה רגע מעניין, אבל הוא מגיע מאוחר מדי, וזה מעט מדי. חבל שלא כל הסרט נוקט את הגישה המעניינת הזו, אבל אולי זה כבר היה צעד אחד רחוק מדי בשביל נטפליקס.
במקום זה קיבלנו פרויקט שהוא אינטלקטואלי, אומנותי ומאתגר רק בכאילו, ומתגלה כחיקוי לא מוצלח וזיוף אחד גדול. למרבה האירוניה, “ג'יי קלי" נפתח בציטוט על החשיבות שבלהיות אתה עצמך, מנטרה שמלווה את הסרט לכל אורכו, אף שבאומבך לא נאמן לה ומנסה להיות וודי פליני. הלוואי שזו הפעם האחרונה, ושלהבא באמת יחזור להיות עצמו. לא שאכפת לו, אבל אני מחכה לזה בכיליון עיניים.
התרעות פיקוד העורף