במהלך קריירה פורייה של יותר מחמישה עשורים, לוי יצר יצירות קולנועיות ותיעודיות שנחרתו בתודעה הישראלית. בין עבודותיו הבולטות ניתן למנות את הסרט התיעודי "אני אחמד" מ-1966, את הדרמה "חרבת חיזעה" מ-1978 שעוררה סערה והתקשתה לקבל אישור שידור, את "אינדיאני בשמש" מ-1981, ואת "לחם" מ-1986.
לוי נולד בתל אביב בשנת 1940 להורים שהאב שלהם עבד כעיתונאי והאם הייתה עקרת בית וקצרנית. הוא גדל כצופי נלהב, שירת בנח"ל, ולימים למד כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית. במהלך לימודיו הצטרף לקבוצות פוליטיות שהתמקדו בסכסוך הישראלי-פלסטיני והשתתף במחאות נגד הפקעות קרקעות בצפון הארץ.
את דרכו המקצועית החל לוי בקול ישראל, לאחר מכן יצא ללונדון ללמוד אומנות הקולנוע, וב-1968 הצטרף למחלקת הדרמה של הטלוויזיה הישראלית שזה עתה הוקמה. במשך 30 שנה יצר במחלקה זו כמה מיצירותיו המרכזיות.
היצירות של לוי התאפיינו בעיסוק אינטנסיבי ביחסים בין יהודים לערבים, בפערים חברתיים בחברה הישראלית, ובהתמודדות עם שאלות מוסריות קשות. הוא גם עיבד למסך סדרה של מחזות ויצירות ספרותיות. סרטו "חרבת חיזעה" עורר מהומה רבה והוצג רק לאחר שעובדי הטלוויזיה איימו להחשיך את המסך כמחאה על האיסור.
בין עבודותיו הנוספות: "הכלה וצייד הפרפרים" מ-1974, עיבוד למחזהו של נסים אלוני, ו"הסרט שלא היה" מ-1994 שעסק בשיטות חקירה של כוחות הביטחון. ב-1993 זכה לוי בפרס ישראל לתקשורת, וב-2015 קיבל פרס על מפעל חיים מפורום היוצרים הדוקומנטריים.
בתחילת 2020, בגיל 80, הגשים לוי חלום והוציא לאקרנים את סרט הקולנוע הראשון שלו - "המתים של יפו". הסרט, שהיה מועמד לפרס אופיר, סיפר על שלושה ילדים פלסטינים מהשטחים שמוצאים מקלט בביתו של זוג יפואי ללא ילדים.
לוי הגדיר את עצמו כאדם שקשה לקטלג אותו פוליטית. הוא שירת בצנחנים והיה מדריך בתנועת הצופים, אך עם השנים פיתח מבט ביקורתי על המציאות הישראלית. עם זאת, הוא האמין שהרקע הצבאי שלו דווקא אפשר לו ליצור את היצירות הביקורתיות שיצר.
התרעות פיקוד העורף