סקוויב מגלמת אישה בשם אלינור מורגנשטרן, נוצרייה מאיידהו שקיבלה את השם דרך חתונה עם יהודי. קשר נוסף שלה ליהדות הוא שחברתה הטובה ביותר ושותפתה לדירתה בשנים האחרונות הייתה שורדת שואה בשם בסי, שחלקה עימה את סיפוריה.
לאחר שבסי מתה, אלינור חוזרת לניו יורק כדי להתגורר עם בתה המנוכרת. בניסיון להרחיב את מעגלה החברתי, היא מתגלגלת ל-JCC, אחד המרכזים הקהילתיים היהודיים הבולטים במנהטן, ובכלל אחד המוסדות הכי יהודיים בעולם. בטעות, היא מוצאת את עצמה במפגש של שורדי שואה - ג'והנסון בחרה שאת כולם יגלמו שורדים אמיתיים ולא שחקנים מקצועיים, ולפחות על כך מגיע לה קרדיט.
בכל מקרה, מה אתם הייתם עושים לו נקלעתם בטעות למפגש של שורדי שואה? מתנצלים ויוצאים מהחדר? אלינור בוחרת להעמיד פנים שהיא עצמה ניצולה, ולשם כך מנכסת את כל הסיפורים של בסי ומספרת אותם כאילו הם שייכים לה. תגידו, אתם יכולים לדמיין סרט אמריקאי שבו מישהו מעמיד פנים שהוא קורבן של אלימות משטרתית, של העבדות, של לינץ' של ה-KKK נגד שחורים, של אונס - הבנתם את הנקודה. כמובן שלא. רק עם יהודים, הפראיירים של העולם, הכל מותר, ועוד במסגרת של סרט כמו "אלינור הגדולה", שמתגלה כמו קומדיה מתחנחנת ומלוקקת. אין בו טיפה של סאטירה או של ביקורת כלפי המעשה של גיבורתו.
בקו עלילה נוסף, הגיבורה מתחברת עם סטודנטית חביבה לתקשורת בשם נינה, שהתייתמה מאמה היהודייה, ושותה בצמא את סיפוריה של אלינור כדי להכין מהם פרויקט במסגרת הלימודים שלה. הסרט מקביל בין האבל והצער שהצעירה חשה על מות אמה לבין הזוועות שהיא שומעת על השואה. כל זאת, כדוגמה פוגענית במיוחד למה שתמיד היה קונבנציה הוליוודית ובשנים האחרונות הפך לטרנד שהולך ומתעצם - ההצגה של השואה כסיפור אוניברסלי; לא כטרגדיה ייחודית לעם היהודי, אלא כחלק מהיגון שכולנו חשים - חלקנו כי שישה מיליון מאיתנו נרצחו כחלק מהשמדת עם, וחלקנו כי קרובת משפחה מתה בגלל מחלה.
אין ספק שאת "אלינור הגדולה" יצרו עם כל הכוונות הטובות שבעולם, והוא בטח לא הבעיה הכי גדולה שלנו כרגע, אבל זה גם לא אומר שהוא חסין מביקורת. מדובר במפגש מצער בין תסריט מפוקפק לבימוי מצ'וקמק, וכשכל זה קורה על רקע נושא כמו השואה, התוצאה ראויה לשם "המבוכה הגדולה".
"נירנברג"
"נירנברג" ממשיך את קו "הבנאליות של הרוע" המאפיין את רוב הטקסטים השואתיים של ימינו ושם דגש על כמה שארכיטקט המוות היה אדם "רגיל", מקסים ושרמנטי, מעין דובי חביב שבין קפלי השומן שלו הסתיר תאוות רצח, אבל עושה זאת בצורה מוגזמת שחוצה קו ומסתכנת בהפיכתו לדמות סימפטית ומעוררת אהדה. בתקופה של אנטישמיות גואה, שבה השרצים בטיקטוק רק מחפשים קליפים ויראליים להעלות, קל לדמיין איך הם חותכים מפה קטעים כדי להפיץ אותם עם כותרות כמו "היטלר צדק".
כדי להוסיף חטא על פשע, מתחילתו ועד סופו "נירנברג" מדגיש שוב ושוב שהנאצים היו אחראים למותם של עשרות מיליונים שלא היו יהודים, שחס וחלילה לא יחשדו בו שהוא עוסק ברצח של יהודים. הרי זה לא נושא אופנתי. רק מה: בהוליווד של ימינו גם להיות אופנתי לא ימנע ממך לפשוט רגל. כמו כל הדרמות האחרות בעונת הסתיו הנוכחית, גם הסרט הזה התרסק בקופות. במקרה זה, תרשו לי לא להזיל דמעה.
התרעות פיקוד העורף