אבל לשחר אין את זה. כשהיא לא מגדלת את ההורים שלה, היא לומדת "בבית גילה", ככל הנראה מסגרת בלתי פורמלית לנערות שלא הצליחו להחזיק במסגרות החינוך המקובלות. אל קבוצת הנערות מגיעה מורה חיילת חדשה, פרי. "מה, באת מרחוק ללמד ילדות מפגרות?", שחר צועקת אל פרי בהתרסה וכל הבנות צוחקות, אבל פרי לא נבהלת. היא מחייכת חצי חיוך.
במהלך שיחה בארוחת הצהריים, שחר צועקת על אחת הבנות להפסיק לבלבל את המוח על הבחור החדש שהיא יוצאת איתו, כי גם ככה "כולם יודעים שהוא מרביץ לך". הבחורה השנייה מתעצבנת, מה שמוביל לוויכוח קולני שכולל גם זריקה של צלחות. "הוא הרביץ לי רק פעם אחת! וחוץ מזה, מה? חבר של בת חן לא הרביץ לה?", היא צועקת עליה. "את סתם מקנאה כי הוא קונה לי ומפנק אותי ואותך אף אחד לא אוהב".
בתוך הסרט יש המון רגעים יפים של אושר, של מה שנערות צעירות אמורות לעשות באמת. לשיר, לרקוד, ואפילו לדמיין את הבת מצווה המושלמת. אין חלומות קטנים. אבל הסרט קלסטרופובי, וברובו אנחנו נמצאים עם שחר או בבית גילה, או בבית. החיים עצמם. אין הרפתקאות. ובחיים האמיתיים, אין תמיד מקום לחלומות. "בן אדם צריך לדעת מה יש לו ומה אין לו" שחר אומרת באחד הרגעים בסרט.
"בנות כמונו" הוא סרט ישראלי פר אקסלנס, לטוב ולרע. זה סיפור כל כך אמיתי שיכול להתרחש רק כאן. אנחנו כולנו מכירים אותן, את הבנות האלו. הסרט לא חף מטעויות, אבל הוא מתוק ומרגש. הוא סיפור התבגרות יפהפה על בנות שאנחנו מנסים ביום יום לא להסתכל להן בעיניים כדי שלא נצטרך להתמודד עם מה שהן עוברות. אבל אז, כשמסתכלים, מגלים שבנות כמונו, זה לא בנות דפוקות או פגומות, אלא בנות עם כוח ועוצמה, בנות באדאסיות אמיתיות שמתמודדות עם החיים גם כשלא פשוט. ואיך אמרה נועה קירל? בנות כמוני לא בוכות.
התרעות פיקוד העורף