לצד זאת, אי אפשר להתעלם מחשיבות שיתוף הפעולה עם סטודנטים למשחק: מתן במה, ניסיון ופלטפורמה לשחקנים צעירים בעולם הקשוח של האמנות הישראלית הוא מהלך חשוב מאין כמותו, כזה שאפשר רק לקוות שיוצרים נוספים יאמצו וימשיכו הלאה.
מדובר בסרט אמנותי במהותו - איטי, מצולם בשחור לבן - כזה שמהדהד היטב במרחבי פסטיבלים, ובייחוד בזירה הבינלאומית, יותר מאשר פונה לקהל הישראלי הרחב המורגל בקומדיות או בסיפורים עממיים הנשענים על יהדות וישראליות מובהקת. ואכן, "כמה הערות על המצב" זכה לסבב פסטיבלים מרשים, ובראשם פסטיבל לוקרנו היוקרתי.
מתוך כלל המקטעים המרכיבים את הסרט, ישנם רגעים חזקים יותר וכאלה שפחות, אך כולם בועטים ופרובוקטיביים במהותם. כך למשל, פתיחת הסרט - המתמקדת בחבורת צעירים הפועלת יחד להשיב את הצבע לעולם, ואת השמש והירח למסלולם - מצליחה, בזכות עבודת משחק, צילום וסאונד מדויקת, לבטא בפשטות את הכמיהה לתקווה, לסדר חדש ולהיגיון בתוך הכאוס. זהו מאבק עיקש, כמעט חסר היגיון, סיזיפי באופיו - הניסיון לשלוט או לכבוש דבר מה גדול לאין שיעור מהאדם עצמו. הבחירה לעשות זאת באופן כמעט פנטומימאי, דל באמצעים ומדמה הצגה, היא שמעניקה לסצנה את עוצמתה: חופש צורני שמאפשר לה לנסח אמירה אוניברסלית, כזו שממשיכה להדהד גם לאחר הצפייה.
בסופו של דבר, "כמה הערות על המצב" הוא סרט חשוב - הן לאמנים, הן לסטודנטים לקולנוע, והן לצעירים ולמבוגרים גם יחד, כולל כאלה שאינם מורגלים בצפייה בקולנוע אמנותי במיטבו. האומץ שבו, הפשטות, והכמיהה לאידיאל שנשבר, מעוררים שיח הכרחי בחברה הישראלית של ימינו. יהיו מי שלא יסכימו עם הדרך, ויהיו שיראו בחלק מן המקטעים אלימים ומטלטלים - אך דווקא בכך הסרט ממלא את תפקידו: הוא מחייב אותנו לעצור, להביט, ולשאול שאלות.
התרעות פיקוד העורף