בניו יורק של שנות ה-50, מרטי מאוזר (טימותי שאלאמה), צעיר יהודי עם חלום שכולם מזלזלים בו, גדל בשולי החברה ומגלה כישרון יוצא דופן בפינג פונג. הוא נשאב אל עולם תחרותי ואכזרי של הימורים, משחקי רחוב ותחרויות מקצועיות, במרדף אחר הצלחה והכרה.
הקרב הזה מתגלה כניסיון אמריקאי מוצהר לשוב ולתפוס את פסגת הקולנוע, באמצעות סרט שמגלם באופן מובהק את מהות החלום האמריקאי - נחישות, תחרותיות והבטחה לניצחון דרך כישרון ועבודה קשה. כפי שמרטי עצמו שב ומצהיר כי הוא שחקן הפינג פונג הטוב בעולם, כך גם הסרט נאבק על מקומו, כמעט מכתיר את עצמו, מול שורת מועמדים בינלאומיים המתחרים השנה על אותם פרסים.
אלא שהמרדף הזה - אחר הכרה, כוח וגדולה - מתגלם לא רק בדמותו של מרטי, אלא גם במבנה הסרט עצמו. אורכו הממושך הופך לחלק מהאמירה, אך גם לחולשה: ההתעקשות ללוות כל כישלון וכל ניסיון חוזר ונשנה יוצרת תחושת מריחה, כאילו הסרט מסרב לוותר על אף רגע במסעו של הגיבור. בדומה למרטי עצמו, גם הסרט מתעקש להמשיך - גם כשברור היה שאפשר להגיע לאותה נקודה בפחות זמן.
בראשית דרכו עובד מרטי בחנות נעליים שבבעלות דודו - עבודה שמאפשרת לו לממן את נסיעותיו לתחרויות פינג פונג בינלאומיות, וגם משמשת כנקודת הפתיחה של הסרט. שם אנחנו פוגשים לראשונה דמות נשית משמעותית בחייו. אלא שבדומה לסוליות הנעליים השטוחות שהחנות מוכרת, כך גם מעוצבות הדמויות הנשיות על המסך.
אז האם מדובר ביצירה קולנועית יוצאת דופן? התשובה נוטה יותר לכיוון של סרט אמריקאי שאפתני ובולט במיוחד בתוך שנה קולנועית בינונית. כן, הפסקול נהדר ומלהיב, עמוס בלהיטי שנות ה-80 היוצרים דיסוננס מפתיע ומרענן מול המציאות של ארצות הברית בשנות ה-50. וכן, טימותי שאלאמה מספק כאן הופעה מרשימה נוספת, שמבליטה את הכריזמה והפוטנציאל שלו - ולא מן הנמנע שגם תזכה אותו בפסלון מוזהב.
אך גם כסרט ראוי להערכה, שמאיר אור קטן אך משמעותי בתוך תעשייה אמריקאית מדשדשת, הוא נותר מאחור ביחס ליצירות בינלאומיות אחרות - כאלה שמפגינות עומק ודיוק, ובעיקר נמנעות מהשטחיות שבה נכתבות כאן הדמויות הנשיות. זהו סרט שמסמל מאבק עיקש על הפסגה - אך לא כזה שמצליח באמת לכבוש אותה.
התרעות פיקוד העורף