במהלך מלחמת העולם השנייה, כאומן מוכשר וכזייפן מומחה, באו, יהודי יליד קרקוב שבפולין, סיכן את חייו פעם אחר פעם כשיצר מסמכים מזויפים שהצילו יהודים ממוות. האומנות וההומור היו עבורו כלי הישרדות. הוא כתב שירים על בדלי סיגריות, צייר קלפי תקווה לאנשים שביקשו לוותר על חייהם, וסיפר בדיחות כדי להעלות את המורל במציאות הבלתי נתפסת של מחנות העבודה וההשמדה.
החיים הם נס
"ב-2009 דבורה סמרצ'ניק, אישה שהגיעה מארצות הברית, שמעה בירושלים את הסיפור של הורינו", המשיכה צלילה באו. "אחרי כמה חודשים היא פתאום צלצלה ואמרה 'בואו נעשה סרט', והתחילה להביא תסריטאים. כל תסריט אנחנו פסלנו, כי לא היה בו הומור. אבא שלנו היה מלא חוש הומור. בכל רגע, אפילו הקשה ביותר, הוא הפך את המציאות כך שזה יהיה מצחיק. אחרי עשרה תסריטים שפסלנו, דבורה כתבה בעצמה את התסריט. זה לקח הרבה שנים, ועכשיו הסרט יצא לאור".
"אנשים שראו את הסרט בארצות הברית אמרו שזה סרט משנה חיים", סיפרה הדסה. "הצופים צוחקים, בוכים ומוחאים כפיים. זה סרט מאוד אומנותי, מאוד עמוק. בצפייה של פעם או פעמיים אי אפשר להיכנס לעוצמות שיש בו. לציורים של אבא יש חלק מאוד חשוב בסרט, הסצנות בנויות לפי הציורים".
ההורים, סיפרו שתי האחיות, דיברו על השואה בכל יום. "ומצד שני, אבא סיפר כל יום בדיחות שהמציא", אמרה צלילה. "זה היה משהו מיוחד. מצד אחד הם מדברים על השואה, מצד שני יש אווירה שמחה בבית. אבא מתבדח, מנגן בכינור. אנשים אמרו להם: 'למה אתם מדברים על השואה? אסור לדבר'. אבל אבא ואמא כל הזמן אמרו שאם הם לא ידברו, מה יקרה בעוד 50 שנה, כשיקום מכחיש שואה? הזמינו אותם להעיד במשפטים נגד נאצים, דבר ששורדי שואה רבים לא רצו לעשות".
עם זאת, האחיות לבית באו אמרו שאביהן לא סיפר מעולם על חלקו בהצלת יהודים רבים. "כשהייתי בערך בת 16 התחילו להגיע לארץ הרבה אנשים מקרקוב", שחזרה הדסה. "הם הגיעו לסטודיו של אבא, ואמרו: 'אני פה בזכותו'. לא הבנתי מה זה 'בזכותו'. אחרי שהלכו שאלתי את אבא למה הם אמרו כך. ואבא ענה: 'שקט, לא מדברים על דברים כאלה'. הוא היה יותר מדי צנוע. אבא ואמא רק אמרו 'היו לנו ניסים'. הם האמינו בכל שנייה שהחיים הם נס".
צלילה סיפרה שהאם רבקה למדה לפני המלחמה קוסמטיקה וסיעוד: "במחנה הריכוז היא גנבה סכין גילוח וטיפלה ביבלות הרגליים של היהודים כדי שלא יצלעו. כי מי שצלע, היו הורגים אותו. שמה הגיע אפילו למפקד מחנה פלאשוב, והכריחו אותה לעשות לו מניקור".
צלילה: "הופתענו מאוד כששמענו שאבא היה יד ימינו של שינדלר. אבא זייף לא רק תעודות כדי להציל יהודים. שינדלר היה זקוק להרבה דברים, ואבא זייף עבורו מברקים וכל מה שצריך".
המוזיאון כנכס לאומי
יוסף ורבקה באו עלו לישראל ב-1950 עם בתם הדסה, שנולדה בפולין אחרי המלחמה. "בהתחלה הם היו במעברה בשער העלייה, בכניסה לחיפה, אחר כך התמקמו בגבעתיים", סיפרה צלילה. "אבא פתח סטודיו לגרפיקה, וב-1960 פתח את הסטודיו לאנימציה בתל אביב, שלימים הפך למוזיאון. הסטודיו היה למעשה סיפור כיסוי לעבודה של אבא במוסד. גם על כך הוא לא דיבר".
עם מותו של באו הפך הסטודיו שבו עבד, ברחוב ברדיצ'בסקי 9 בתל אביב, למוזיאון בית יוסף באו. זהו מוזיאון-תיאטרון המשלב תחומים ונושאים שונים: אנימציה, קולנוע, גרפיקה, שירה, פרסום, צילום, ריגול, אהבת הארץ והשפה העברית, שואה - והכול בהומור. המבקרים נחשפים לסיפור החיים המרתק של בני הזוג באו, בדגש על ראיית הצד החיובי בחיים.
"יש לנו מופע של שעה וחצי עם הבדיחות של אבא", סיפרה צלילה. "אנחנו עושות במוזיאון הכול לבד, מאלף עד תו. אין שום תמיכה במוזיאון הזה. על אף שמדובר במקום מיניאטורי, של 50 מ"ר, המוזיאון מוכר מאוד. זה נכס לאומי חשוב".
"המוזיאון הוא גם מרכז נגד אנטישמיות, מרכז של אהבת ישראל", הוסיפה הדסה. "לומדים בו איך ההומור, האהבה והאופטימיות עוזרים לאדם לשרוד גם במצבי חיים קשים ביותר. במהלך המלחמה הגיעו למוזיאון מפונים, משפחות שכולות, משפחות חטופים. אנשים אומרים שבתקופה שחורה הסיפור של ההורים שלנו הוא אור שמפיח תקווה, מפיח חיים, מעניק עוצמות נפש".
האחיות מספרות שהבניין שבו שוכן המוזיאון מיועד להריסה במסגרת תוכנית בנייה, ושהן חייבות למצוא לו משכן חלופי בהקדם. "עכשיו יצאנו לגיוס המונים תחת השם 'הצילו את מוזיאון בית יוסף באו' בפלטפורמת קוזמאץ' (causematch.com)", עדכנה הדסה. "אנחנו מקוות להשיג 670 אלף שקלים כדי להכין תוכניות למקום החדש. אחר כך נצא לגיוסים נוספים. המקום הזה חייב להמשיך לפעום ולספר לעולמים את הסיפור של ההורים שלנו, סיפור של אושר, צחוק ואהבה".
התרעות פיקוד העורף