בסוף ההקרנה של החלק הראשון, כשלוש שעות בלי הפסקה, חשבתי שאני מסוגלת לצפות ברצף בששת פרקי הסדרה. בשלושת הפרקים הללו נשתלים רמזים על אמסטרדם הכבושה, זה מתחיל עם פיטוריו של המרצה על רקע דעותיו, קולות הכרוז העמומים על העוצר ועוד. אבל רוב הזמן אפשר לחשוב שלכאורה החיים רגילים, אמנם לא מושלמים, אבל איכשהו הם נסבלים. אבל אז זה מגיע בבת אחת ונוחת בעוצמה, עם סגירת האוניברסיטאות בפני יהודים, גירוש זרים, שלטי "אין כניסה ליהודים" ועוד.
אך גם ללא מראות שואתיים על המסך של מחנות ריכוז, השמדה והרס - למעט הסצנה הגאונית הפותחת את הפרק הרביעי, כששיירות רוכבי האופניים היהודים מתקצבים למסלול אחד ארוך ודומם שמוביל אותם לאתר הגסטפו. כאן הם מציבים או משליכים את האופניים בערימה שהולכת ומתגבהת ונגרסים. ובעצם זו סצנה אלימה, שבאה להעיד על שלילת חירות התנועה של היהודים באמסטרדם. על פי החוקים החדשים שהשיתו הנאצים, נאסר על יהודים לרכוב על אופניים או להשתמש בתחבורה הציבורית - בחלק השני של הסדרה, התחושה המלווה את הצופה מטלטלת אותו בין חרדה ובעתה לעצבות עמוקה (הצופה שישבה לידי לא חדלה להיאנח ולמלמל בינה לבין עצמה "זה קשה", "אוף זה נורא") והיא מובילה עד להחלטתה המנומקת הן מבחינה אמונית (על פי תפיסתה), מוסרית ופילוסופית של אתי, להדוף את ניסיונותיהם של חבריה להציל אותה ממוות, ועד סופה המר שהיא כמו התמסרה לו.
כרבים אחרים שצפו ב"אתי" ייאמר שהסדרה שיצר חגי לוי, עשויה ברובה מחומרים מהם עשויה יצירת מופת. אתי הילסום נרצחה באושוויץ יחד עם משפחתה ב-30.11.1943
התרעות פיקוד העורף