"אני לא הולכת לעבור תהליך", אומרת פרח כבר בדקות הראשונות של הסרט - והמשפט הזה מקבל משמעות רק בדיעבד. היא מדברת כמו מישהי שמבינה קולנוע, שמבינה נרטיב, שמודעת לדמות שהחברה מצפה ממנה לגלם. היא יודעת איך "אמורה" להיראות אישה במצבה - מלאה בחרטה, שבורה ומבקשת עזרה - אך הסירוב שלה לשחק את התפקיד הזה הוא אחד הדברים החזקים והכנים שהסרט מציע. עד עכשיו התרגלנו לראות את אלו שחיים ברחוב, האנשים השקופים, עוברים תהליך על המסך: שיקום, גמילה, טיפול. כאן, בפעם הראשונה כמעט, אנחנו מכירים אותם - את מה שהם אוהבים ואת הקרייבים שלהם. כן, גם הם אוהבים וופל בלגי.
וזו הנקודה שבה "פרח" מערער באמת. כי מתברר שגם הם שומעים פופ ורוק, גם הם מקנאים באנשים שחגגו כל הלילה ועשו "שורות במועדון", גם הם אוהבים קניות. שכחנו את זה. או יותר נכון - היה לנו נוח לשכוח. הפכנו אותם לזומבים חסרי רגשות, מחשבות או חיבור תרבותי ואינטלקטואלי לעולם. הסרט הזה מחזיר להם את האנושיות, לא דרך רחמים, אלא דרך המקום שבאמת ניתן להם להביע את עצמם.
הסרט כולו מצולם מתוך רכב נוסע, המצלמה לא יוצאת החוצה, לא חודרת, לא רודפת. הרחובות של נווה שאנן, אזור התפר שבין פלורנטין לתחנה המרכזית, נראים מבעד לחלונות - ומציגים את העולם הזה, בדיוק באופן שאנחנו מביטים עליו בדרך כלל: מרחוק, דרך זכוכית, עם אפשרות להמשיך הלאה. לפעמים מצטרפים אנשים נוספים לנסיעה, לפעמים לא. התחושה היא של תנועה מתמדת בלי יעד ברור, כמו החיים של פרח עצמה.
אנה ים, שיושבת מאחורי ההגה, לא ממצבת את עצמה כמושיעה. היא לא מחפשת להיות מרכז תשומת הלב ולא מחפשת לגאול אף אחד. היא נמצאת. מקשיבה. מתבוננת. גם כשהיא מדברת על ה-OCD שלה, על מה שהיא עצמה צריכה לעשות כדי להתמודד, היא עושה זאת בלי היררכיה - וכשפרח מכנה אותה "פריקית", זה שובר את הלב. לא כי היא מעליבה אותה, היא לא, אלא כי נופלת ההבנה כי גם דרי רחוב יכולים לחשוב שאחרים "פריקים", זאת לא זכות ששמורה רק לאלו שהצליחו שלא ליפול.
הקו בין עבר זוהר להווה מתפורר, עובר כאן לא רק דרך פרח, אלא גם דרך אמה - מי שהייתה אמורה להיות רשת הביטחון שלה. כרסטיניה היא אמא, אבל היא גם מי שהביאה את פרח לעולם שבו היא שורדת; עולם שבו הסמים (בעיקר פנטניל) שוחקים את הגוף ואת הזהות (לא סתם פרח מפחדת לאבד את איילין) וההידרדרות ידועה מראש. גם כשהושגה סוף-סוף קורת גג, השתיים המשיכו לבלות את רוב זמנן בחוץ, ובמהרה חזרו לרחוב. אפילו המטבח שבו יכלה האם להכין לפרח אוכל חם - נעלם, כמו עוד הבטחה שלא החזיקה מעמד.
כך קורה גם לדמויות הנוספות בסרט: העבר של ורנון ושל אנה -משפחה, מקצוע, חיים נורמטיביים- מתפוגג, וכל מה שהם היו הפך למרדף מתמשך אחרי המנה הבאה. הסרט לא מסמן נקודת שבר אחת, אלא מראה תהליך ארוך של מחיקה, שבו הזיכרון של מי שהיו פעם הולך ונעלם עד שנותר רק ההווה הכואב.
ורק בסוף, כמעט כבדרך אגב, מתגלה שלפרח יש שני ילדים. אין מוזיקה דרמטית, אין חשיפה סנסציונית - רק רגע שקט שמכה בבטן. לא מדובר בהפתעה עלילתית, אלא הבנה מאוחרת: מאחורי החיים שנשחקו, הזהות שנעלמה והגוף שנובל - יש גם אימהות, שלא תעלם לעולם. "פרח", מפנה את המבט חזרה אלינו - לא כאשמה, אלא כמראה - ומזכיר, מבלי להטיף, שהמרחק בין פלורנטין לתחנה המרכזית הוא לא יותר ממרחק נגיעה.
התרעות פיקוד העורף