"בעל החלומות" לא מנסה לייפות את המציאות או לנקות את שילוח מסתירות. להפך. ככל שהוא מתקדם, הוא מבהיר שהפער בין הדימוי הציבורי של שילוח לבין מי שהוא באמת היה - הוא לא טעות מקרית, אלא תוצאה של מנגנון תרבותי עמוק, כזה שיודע להכיל מזרחים כל עוד הם משעשעים, ומתקשה מאוד כשהם מבקשים להיות מורכבים.
הוא שילם מחיר מקצועי וציבורי על עמדותיו כחלק מהתנועה "החזית המזרחית", על הסירוב לשתוק ועל הרצון להישאר נאמן לעצמו גם כשהתעשייה סימנה אותו כבעייתי. חברו להצגה סיפר לו שהקהל "מפחד ממנו" ולכן לא מגיע להצגות. במקרה אחר, פשוט סירבו לשבץ את שמו בתוכנייה.
יש בסרט עצב שקט, כמעט מהורהר, שמלווה את סיפורו של אדם שחלם להיות שחקן רציני, דרמטי, כזה שמוביל את התרבות - ומצא את עצמו שוב ושוב נדחק לשוליים או ננעל בתוך טייפקאסט שהקהל לא הסכים לשחרר. פארוק, סלבדור או רס"ר שמש הפכו מדמויות מיתולוגיות לאסירים של הזיכרון הקולקטיבי, כאלה שהאפילו על כל ניסיון שלו לחרוג מהן, גם בתיאטרון וגם בקולנוע "הרציני".
"בעל החלומות" הוא קולנוע תיעודי שלא מחפש דרמה בכוח, אלא סומך על הדמות שבמרכזו. ובצדק. כי ככל שהסרט מתקדם, מתבהר עד כמה שילוח היה רחוק מהדימוי השטוח שהוצמד לו - ועד כמה התרבות הישראלית הרוויחה ממנו הרבה יותר ממה שידעה להודות בזמן אמת.
התרעות פיקוד העורף