בלוויה הוא פוגש את מכרו הטוב בילאל, שהיה שכן של אבא של יקי, אבא יצחק, וסעד אותו בערוב ימיו. מה שיקי עתיד לגלות, זה שאת כל מה שהיה לאביו - רכב מקרטע ויונה לבנה אחת - האב בעצם הוריש באופן לא רשמי לבילאל. מכאן, הסיפור הקולנועי מקביל כמעט בקווים ישרים לסיפור התנ"כי.
אז הרעיון חכם. הרי השאלה של חיינו פה היא איך ניגשים לדבר הזה, שהשם "סכסוך" מרגיש כמו להגיד על תינוק שהוא "ברור". אי אפשר להגיד שהיוצרים של "בלה" לא עושים את זה נכון, אבל גם אי אפשר להגיד שהם קולעים בול. אחרי שהרגשתי שאני שולטת בחומר המקראי, התפניתי לקווי העלילה - בחזרתו הביתה, מאוכזב יקי לגלות שאביו לא היה שווה הרבה, אלא רק יונה שהשאיר אחריו, בלה שמה. יונה לבנת כנף ומשונה למראה. יקי נותן לבילאל את היונה באכזבה, אבל בלוויה ניגש אליו מישהו מאיגוד מגדלי היונים ומספר לו שאביו התכוון למכור את היונה בעבור הרבה מאוד כסף. הגילוי הזה, כמובן גורם ליקי ולזוגתו לימור לבקש בחזרה את היונה מבילאל, שמסכים, אך זוגתו נרג'יס מתנגדת נחרצות לרעיון, מכיוון שהם למעשה אלו שהיו עם יצחק עד יומו האחרון.
הסרט הוא למעשה סרט מסע, של שני הזוגות האלו בדרכם אל מכירת היונה, ללא הסכם ממשי ביניהם מי בסוף יקבל את הכסף. צריך לומר בפה מלא, הבסיס של הסרט, הוא אנלוגיה טובה ונכונה לחיים בישראל, אבל אז נתקלים במחסום. ממש כמו באחת הסצנות בסרט, בה הדמויות עצמן נתקלות במחסום. וממש כמו הדמויות בסרט, שלא מצליחות לעבור את המחסום, ונאלצות לפרסס חזרה ולחשוב על פתרון יצירתי, גם אני כצופה נותרתי בלי מחשבה ברורה מהסרט הזה, ונאלצתי לעשות פאוזה, ולחזור לנסות שוב.
אני לא יודעת אם זה המסר, אולי כן. אבל ממש כמוני, גם הדמויות במהלך הסרט לא השתנו כלל. לא עברו שום תהליך. דמות שהייתה אגואיסטית, תישאר אגואיסטית, ודמות שהייתה כועסת לא הפכה לרחומה. לתחושתי, אם הסרט מעביר את הגיבורים שלו מסע, הייתי רוצה לראות בהם סדקים של שינוי, כפי שהייתי רוצה לראות ממש פה בחברה שלנו, בינינו.
התרעות פיקוד העורף