גם כשהתקשה לדבר, התודעה הקולנועית של רווח נשארה חדה. "הוא לא נתן למחלה לעצור אותו מלחשוב וליצור", אומר אורי, "הוא היה יוצר עד הרגע האחרון. אפילו מכיסא הגלגלים זאביק סימן בפרצוף שהוא מבסוט, כועס, לא מסכים. הגוף דיבר אומנות, גם כשהמילים כבר לא תמיד הצליחו לצאת".
ובתוך הגוף החלש הזה, המשיך לפעום הסרט הבא. סרט על נער בן 17 ממרוקו, נשוי, שעוזב אישה צעירה שעדיין לא ילדה לו ילד ועולה לארץ, יוצא להילחם במלחמת תש"ח - ונהרג. "יש כאלה שקבורים במעלה החמישה, בחורים בני 17 ממרוקו שאף אחד לא יודע מיהם, וזאב רצה לתת קול לסיפורים שלהם", אומר אורי.
הוא רצה לחזור למקום שממנו הכל התחיל. "מרוקו אף פעם לא עזבה אותו", מדגיש אורי. "הכבוד למורשת, לסבים, למחוזות - זה היה בו עד הסוף".
השנים האחרונות לחייו של רווח, מהשחקנים והבמאים המוערכים והאהובים בישראל, היו קשות: ביוני 2019 עבר אירוע מוחי, ידו ורגלו נפגעו, אך לא נפגעו הדיבור והיכולות הקוגניטיביות. ב־2021 חווה אירוע נוסף, שאחריו מצבו הידרדר. בהמשך לקה בדמנציה.
ב־18 בינואר 2025 נפטר בשנתו בביתו ברמת גן, כשהוא בן 84. "הוא תמיד אמר 'אני אמות על הבמה', אבל כשהתחילה הדמנציה, הוא כבר לא דיבר על זה", מספרת אלמנתו, אהבת חייו, מלי רווח. רווח הובא למנוחות למחרת בבית העלמין קרית שאול בתל אביב. על מצבתו נחרט משפטו המפורסם: "אם אלוהים נתן לי את הכישרון להשכיח את צרותיהם של אנשים לשעתיים, דייני בעולם הזה". "זה המשפט שמסכם את המהות שלו", אומר אחיו אורי. "זו גם ההוכחה שהמורשת וההשפעה שלו יישארו לעד".
רווח, זוכה שלושה פרסי אופיר, היה אגדת קולנוע ותיאטרון. אלימלך זורקין מ"חסמבה ונערי ההפקר", חנוכה מ"חגיגה בסנוקר", ששון מ"צ׳רלי וחצי", ז'וז'ו מ"טיפת מזל", ויקטור מ"ספר נשים". הדמויות שלו נכנסו לפנתיאון התרבותי והפכו לחלק מהדנ"א הישראלי. אבל מאחורי החיוך התמידי, המבט השובבי והמשפטים האלמותיים שדורות של צופים יודעים לדקלם הסתתר אדם מורכב ועמוק.
הוא נולד באוגוסט 1940 בשם זאב נחום ריוח ברבאט שבמרוקו הצרפתית. בנם הבכור מבין שמונה אחים של חנה, עקרת בית, והרב יצחק ריוח, חזן, מחזאי, מחנך ומורה ציוני. הוא נקרא על שם זאב ז'בוטינסקי ונחום סוקולוב.
"הסרט הראשון שראיתי בחיי היה ביידיש, שנעשה בפולין לפני השואה והתגלגל עד אלינו, ברבאט", סיפר ב־2020 בריאיון ל"מעריב". "היה זה אבי־מורי, מורה לעברית בבית הספר אליאנס, שלקח אותי לקולנוע כדי לצפות בסרט כשאני ישוב על ברכיו. דמות הרב שם עשתה עליי רושם כה אדיר שרדפה אחריי שנים, אולי השפיעה גם על אבי".
ב־1948, בהיותו בן 8, עלה עם משפחתו ארצה היישר למעברת שער העלייה בחיפה. "לאחר ששרנו באונייה את 'התקווה', כשראינו מהים את חיפה, בנמל קיבלו אותנו בריסוס בדי־די־טי", סיפר ל"מעריב". "אבי הגיב על כך בשירה ובפיוטים והמשיך לשיר כשהאוהל שלנו שקע בבוץ. בעקבותיו נהייתי אופטימיסט חסר תקנה. אגב, את הילדות שלי במעברה, שם הרווחתי את הפרוטות שלי ממכירת בקבוקים, הנצחתי בסרט 'טיפת מזל'".
כעבור שנה עברה המשפחה להתגורר בשכונת מוסררה שבירושלים בעקבות משרת הוראה שקיבל אביו. "הצטופפנו שם כולנו בדירה קטנטונת, כשהשירותים בחוץ היו משותפים לחמש משפחות, שהתחלקו גם במקלחת, שהייתה בפחון בצד", סיפר פעם. "לא התלוננו, כי זה מה שהיה. מעבודתו של אבי במושבי העולים חיינו בצמצום. השתדלתי לעזור בפרנסה בלי לספר להורים, העיקר להביא כמה גרושים הביתה. עבדתי כשליח במכולת ברחביה ובמטחנת סמרטוטים שמהם היו עושים מזרנים".
"זו הייתה משפחה צפון־אפריקאית שבה האבא והאמא היו המלכים, והבן הבכור, הלא הוא זאביק, הוא זה שנושא את המגן לעתיד הבא לאחר שההורים יזדקנו וילכו לעולמם", אומר אורי. "זו מורשת שהייתה מוטמעת בזאביק, ולכן הוא תמיד דאג והסתכל עלינו בעיניים של הורה. הוא ידע שיום אחד הוא יתפוס את העגלה, ולכן הוא ייעץ לנו וכיוון אותנו מגיל צעיר, ולאורך כל השנים המשפחה הייתה מתאספת בביתו. הוא היה הדבק שחיבר בין כולנו, עד יומו האחרון".
כשהוקם בירושלים קולנוע אורנע הקטן, החל רווח בן ה־12 לעבוד כעוזר מקרין וגלגל את הכתוביות בצד הסרט. "כך יצא שראיתי כל סרט עשרות פעמים, מבלי להבין מה שנאמר שם", אמר. "חוץ מזה הייתי מתפלח עם החבר'ה לקולנוע ציון ומתגנב למועדון המפלגה הקומוניסטית שבו הוקרנו סרטים. בהמשך הייתי עורך גגים קצרים לפי להיטים של אלביס פרסלי עם מסרטה 8 מ"מ שהייתה לאחת הבנות מהחבורה שלנו".
"לפעמים זאב היה חוזר כמה דקות לפני כניסת השבת לאחר שהתפלח לסרטים והיה חוטף מכות מאבא שלנו", מספר ניסים. "אבא היה קשוח מאוד. גם אני חטפתי. זה חלק מהחינוך של פעם, הרצון להפוך אותנו לילדים טובים ויראי שמיים. בשלב מסוים זאב התמרד והפסיק לשמור שבת ובגיל 17 הלכתי בעקבותיו".
בשנת 1953 עברה משפחת ריוח לשכונת קרית יובל בבירה, שם הקים אבי המשפחה את בית הכנסת "תפארת בחורים", על שם הנופלים במלחמות ישראל. "זאב היה עילוי בתורה, הוא ידע להתפלפל בגמרא והיה מבלה הרבה בבית הכנסת", אומרת אחותו הדסה. "את ההשראה לדמויות שזאב יצר בקולנוע ובתיאטרון הוא לקח מציבור המתפללים בבית הכנסת שאבא הקים".
בגיל 13 החל רווח ללמוד בישיבה התיכונית־חקלאית בכפר חסידים ובגיל 18 התגייס כלוחם לחטיבת הנח"ל. "הוא היה צריך בכלל להיות אגרונום, זה היה המסלול שלו אחרי שירות משמעותי כלוחם", אומר ניסים. "בסוף הוא נהיה שחקן".
ניסים מספר שכבר מגיל צעיר גילה זאב כישרון משחק יוצא דופן: "הוא היה 'ממזריקו'. אהב להצחיק ולצחוק, למתוח אותנו ואת חבריו, תמיד סיפר דאחקות, זה היה חלק בלתי נפרד ממי שהיה".
"ההורים הטמיעו בכולנו את התשוקה לאומנות", מוסיף אורי. "כשאבא רצה שנלמד את פרשת השבוע, הוא נתן לכל אחד מאיתנו תפקיד. למשל זאביק גילם את פרעה, אני את משה, ואח אחר את אהרון. כל שבת היה אצלנו תיאטרון סביב השולחן. לימים זה חידד אצלו את חוש המשחק והחיקוי".
הרגע שבו החליט שהוא רוצה להפוך לשחקן לא היה סביב השולחן המשפחתי, אלא לאחר שצפה בסרט "מרד הנעורים" בכיכובו של ג'יימס דין. "זאביק באותה תקופה היה חסר מודעות עצמית והיה בטוח שהוא דומה לג'יימס דין", מספר ניסים. "כולם צחקו עליו, אבל הוא החליט שהוא יהיה שחקן כמוהו".
הצעד הראשון שעשה היה לעבור לעיר הגדולה, תל אביב. הוא עברת את שם משפחתו ל"רווח" וניסה להתקבל לתיאטרון הלאומי הבימה. לימים סיפר שכשבישר לאביו על החלטתו, הוא קיבל סטירת לחי ו־50 לירות כדי לעזוב את הבית. "אבא ידע שאם זאביק ילך בכיוון התורני, הוא יהיה רב גדול, ולכן הוא לא קיבל את הקריירה שלו", מסביר ניסים. "הוא לא הלך לאף סרט או הצגה של זאב, אבל כשהוא הסתובב ברחוב ואנשים החמיאו לו על הבן שלו, הוא חייך והיה גאה. אמא שלנו לעומת זאת הייתה יותר מודרנית ואמרה לזאב ללכת עם הלב, וזה מה שהוא עשה".
"במשפחה שלי הייתה התנגדות חזקה אליו בגלל המוצא שלו. אני אשכנזייה והוא מרוקאי. לא רצו אותו במשפחתי, ואני נלחמתי. זו הייתה חברות מלאה מהמורות, והוא בעצם היה הגבר הראשון שלי". ב־1967 הם נישאו ולימים שיחקו יחד בתיאטרון ובסרטים "הגונב מגנב פטור" ו"טעות במספר".
עם סיום לימודיו בבית צבי שיחק רווח בתיאטרון אֹהל במחזות "האידיוטית", "שלושת המלאכים" ו"בלי עין הרע", אך פסגת שאיפותיו הייתה לשחק בתיאטרון הקאמרי. "הקאמרי היה מרד לעומת התפיסה הגרנדיוזית שהייתה בהבימה", סיפר.
מ־1966 ועד 1973 שיחק שם והביקורות פינקו אותו. הוא הוכתר כ"לורנס אוליבייה הישראלי". בין התפקידים הבלתי נשכחים שגילם שם נמנים לאונרדו ב"חתונת הדמים", הנסיך האל ב"הנרי הרביעי", סר לאנסלוט ב"הדרקון", פיגארו ב"נישואי פיגארו" ויאסון ב"מדיאה", לצד חנה מרון.
"לחנה מרון הייתה אלרגיה לשום", סיפר בעבר. "אני הייתי אוכל שני ראשי שום, שותה עם זה בירה, נותן לזה לתסוס, והמילה הראשונה שהייתי אומר לחנה בהצגה הייתה 'מדיאההה'". מרון לא אהבה את זה והתלוננה עליו להנהלת התיאטרון.
רווח החליט לעזוב את התיאטרון. "הוא הגיע לפסגה בתיאטרון אבל הרגיש שהוא רוצה להוכיח גם לחובבי הסרטים, ה'עמך', שהוא יכול לעשות את שני הדברים בצורה מצוינת", מסביר ניסים את המהלך. "הוא לא רצה לקפח אף קהל".
"הוא הבין שהיצירות העממיות קוסמות לו יותר", אומר אורי. "זה קרה בהדרגתיות. הוא עזב את התיאטרון הכי קלאסי, רוסי, בוהמיין, שבו התפרנס מאוד יפה. הייתה נקודה עמוקה שדיברה בתוכו, וזה ה'עמך', במובן הפנימי של המילה. הוא חיפש להביא את הפשטות, את הענווה, את האחווה שלא נראתה בתיאטרון הבומבסטי. הוא רצה להפריח נשמות, ואת זה הוא יכול היה לעשות דרך הקולנוע. זה היה מהלך אמיץ ולא בטוח, אבל הוא הבין שקולנוע זה ייעוד עבורו".
הרומן של רווח עם הקולנוע הישראלי החל באמצע שנות ה־60 בתפקידי משנה קטנים, בהם בסרט "שבלול" בתור שטרקמן, האמרגן של אריק איינשטיין. "לסרט 'שבלול' הגעתי בפרוטקציה, יש להודות", סיפר ל"מעריב". "במאי הסרט, בועז דוידזון, היה בן דוד של שולה, אשתי הראשונה. אריק מת על הדמות שהצגתי שם. 'תעשה שטרקמן', היה מבקש ממני כשיצא לנו להיפגש. העניין הוא שאמרגן צריך להיות לבוש אלגנטי, ולך תמצא בגדים מתאימים. בדיוק עבר שם ארנון מילצ'ן, שעדיין לא היה מיליארדר כזה גדול. תלשו ממנו את החליפה שלבש - וזה התאים לי בול".
הפריצה הגדולה שלו הגיעה ב־1971, כאשר לוהק על ידי יואל זילברג, שאותו הכיר מהתיאטרון, לתפקיד הראשי של אלימלך זורקין בסרט "חסמבה ונערי ההפקר" לצד שלמה ארצי, דובי גל ועוד. "גילמתי עבריין דה לה שמאטע, שהפך אותי לחביב הילדים", סיפר. "הסרט היה כל כך מצחיק, שתוך כדי הסרטה יואל והצוות היו תופסים את הבטן מרוב צחוק".
"הדמויות שזאביק גילם בקולנוע לא היו שונות כל כך מהאדם שהוא היה במציאות, הוא תמיד היה שטותניק", מדגיש ניסים. "הוא גם היה מאוד חד, קומי, שלף בדיחות מהמותן והברקות. הוא היה כישרוני, והאלתורים שלו עשו את הסרטים האלה למה שהם".
הפריצה של רווח לכל בית בישראל קרתה באמצע שנות ה־70 הודות לשני סרטים שעשה עם יהודה בארקן בבימויו של בועז דוידזון: "צ'רלי וחצי" (1974), שבו גילם את דמותו של ששון, רודף שמלות וחצי עבריין צעצוע, ו"חגיגה בסנוקר" (1975), שבו גילם את מנהל מועדון הסנוקר והשדכן חנוכה. אף שנכתבו תסריטים לסרטים אלו, רווח ראה בהם בעיקר המלצה וחלק ניכר מהמשפטים, שהפכו למטבעות לשון, הגה ממוחו הקדחתני.
"'צ'רלי וחצי' היה הסרט ששם אותי על המפה בתור ששון, שם שאהבתי לתת לדמויות ששיחקתי, כי ששון זה שמחה", סיפר. "זכורה לי בעיקר הסצינה שבה הוא טורף ביצים בסיטונאות. איך ניפחתי ככה את הפנים? למדתי את זה מהחצוצרן לואי ארמסטרונג".
"הדמות של חכם חנוכה ב'חגיגה בסנוקר' היא אב־טיפוס של נוכל קטן שצמח מהרחוב. יום אחד כשעברתי בקינג ג'ורג' בתל אביב, בדרך לצילומים, הבחנתי באופטיקאי פותח את החנות שלו. נכנסתי אליו ושאלתי אם יש לו עדשות עבות, כאלה שאפשר להדליק איתן אש בשמש. וואללה, היו לו. כשביקשתי שישים אותן במסגרת, הוא שאל אם השתגעתי. 'אם תצא עם המשקפיים האלה לשמש, תלך לך הרשתית בעיניים', הזהיר אותי. הבטחתי לו להיות בצל ויצאתי מבסוט. כשבצילומים הרכבתי את המשקפיים יוצאי הדופן אלה, החבר'ה השתטחו על הרצפה בעילפון של צחוק".
בשנות ה־70 חולל רווח מהפכה שקטה אך יסודית בקולנוע הישראלי: הוא העביר את מרכז הכובד מהדמות האשכנזית־גלותית, המשכילה והמהוגנת, אל הגיבור המזרחי העממי - בן השכונות, נטול השכלה אקדמית אך עתיר תובנות, חוכמת רחוב ואינטואיציה.
רווח עיצב מחדש את דמות הצבר הקולנועי והציע גיבור עדתי שאינו קורבן, אלא כובש את לב הקהל, שורד, ולעיתים אף מנצח. באמצעות הומור מדויק, מודעות עצמית ויכולת נדירה לאזן בין פארסה לאנושיות, הוא הצליח לפרוץ את גבולות ה"בורקס" ולהפוך את הדמות המזרחית למוקד הזדהות רחב - כזה שנגע בחברה הישראלית כולה.
"זאביק היה בעצם פעיל חברתי בעשייה הקולנועית שלו", טוען אורי, ששר את שיר הנושא של "צ'ארלי וחצי". "הוא היה אנתרופולוג ומתעד תרבות ומסורת. הוא הביא את הפריפריה לקונצנזוס דרך הדמויות שגילם, נתן ביטוי לכל השכבות בחברה ורצה להוכיח שגם אנשים כמוהו, שהיו במעברה, יכולים להיות הגיבורים בסיפור של עצמם. היה חשוב לו לתת את הקול לשכבות שעד אותה נקודה נתפסו כמוחלשות, והוא רצה להעצים אותן".
"בשיא הכוכבות שלו זאביק לא ויתר על הערכים שמהם צמח", מדגיש ניסים. "הייתי נפעם מהסבלנות שלו לדבר עם כל האנשים שניגשו אליו וזרקו לו מילים טובות. הוא קיבל אהבה ונתן אהבה. לא אשכח שיום אחד ראינו קשישה שאוחזת בקושי בשני סלים ומחכה לחצות את הכביש, אבל אין רמזור. זאביק עצר את האוטו באמצע הכביש, לקח ממנה את הסלים ועזר לה לחצות את הכביש בבטחה. לא היה אכפת לו שצופרים. תמיד נתן ממה שיש לו, עזר לחברים שנזקקו לכסף ולנזקקים בתרומות סתר, ורק אחרי זה דאג לעצמו".
בשנת 1976 החליט רווח לעשות צעד משמעותי ופורץ דרך בקולנוע המסחרי: להיות לא רק השחקן הראשי בסרטו, אלא גם התסריטאי, הבמאי והמפיק. "'רק היום' היה סרט הביכורים שלי כבמאי ובו מעין הצדעה לירושלים שבה גדלתי והנצחה להווי בשוק מחנה יהודה", סיפר. "מכיוון שהייתי נטול ניסיון בבימוי, גייסתי את דוד גורפינקל, הצלם בעל הניסיון העשיר, שבין השאר צילם את 'צ'רלי וחצי' ואת 'חגיגה בסנוקר'. במקום להגיש לו תסריט, ניצלתי את כישרון הציור שלי כדי לתת לו את מהלך העלילה במעין ספר קומיקס".
הביקורות קטלו את סרטי הבורקס. "זה אף פעם לא נעים", אומר גור אריה, "אבל בשלב מסוים אתה צריך לעשות בחירה ולהבין איזה אדם אתה. זאב בחר להיות אדם של הקהל, לדבר אליו דרך הסרטים בגובה העיניים. המטרה שלו הייתה למלא אולמות ולהגיע לכמה שיותר אנשים עם היצירה שלו והוא הצליח בזה".
לאור ההצלחה המסחררת של "רק היום" החל רווח לכתוב, לביים ולשחק בשלל להיטים קולנועיים שכבשו את המדינה לאורך שנות ה־70 וה־80, בהם "הגונב מגנב פטור", "לא לעלות יותר", "טעות במספר", "אדון ליאון", "ספר נשים", "המובטל בטיטו" ו"תלווה לי את אשתך".
לצד הסרטים הקומיים, הוא גם העז ליצור סרטי דרמה אומנותיים יותר, כמו "שרגא קטן" (1978), המבוסס על מחזה בשם זה של הלל מיטלפונקט, המגולל את סיפורה של נערה מעיירת פיתוח, שאותה גילמה ניצה שאול, המבלה לילה סוער בטנק בחברת חמישה מילואימניקים ונכנסת להיריון, כשהחיילים מתלבטים מי מהם ייקח את האחריות להיריון. "היה מרתק לראות את הכובע האחר שזאביק עטה על עצמו, כבמאי, נוסף לזה שהוא שיחק בסרט בתפקיד הראשי", מספרת שאול. "הוא עבד כל כך יפה וכל כך עם עומק. הסרט עסק בנושא מאוד טראומטי. אני לא יודעת אם כיום היו מעיזים להפיק סרט כזה. הטיפול של זאביק בנושא היה רגיש ונעשה באנינות. הוא ביים את הסרט למופת, ותפקד בצורה פנומנלית, לא רק כבמאי, גם כשחקן".
סרט נוסף שכתב וביים רווח על פי מחזה מאת מיטלפונקט, היה "בובה". הוא שיחק בו בתפקיד הראשי, הפעם לצד חני נחמיאס. הסרט, שיצא ב־1987, זכה בפרסים בינלאומיים. הוא גילם דמות של עובד במזנון בתחנת דלק בנגב, לוחם לשעבר, שנפצע בקרב ולקה בנפשו, שמתיידד עם רקדנית שמגיעה למזנון. הסרט התפרסם בשל סצינת אונס קשה.
"הסרט היה עבורי התמודדות עם תופעת הלם הקרב בעקבות הלחימה שלי במלחמת יום הכיפורים", סיפר רווח. "הקדשתי אותו לחברים שנפלו באותה מלחמה".
בשנות ה־80, לאחר שביסס את מעמדו כאחד מיוצרי הקולנוע החשובים והבולטים בישראל, חזר רווח לבמות. "התיאטרון היה עבורו חזרה לשורשים, למקום שבו הוא התחיל", אומר ניסים. "הוא מאוד אהב לגוון כדי לא להשתעמם, אז הוא שיחק בהצגות, בסדרות, בסרטים וגם כשהיו לו תקופות חלשות בקריירה, התיאטרון נתן לו את האינטימיות הזו עם הקהל והחיבוק שהוא אהב לתת ולקבל".
ב־1988 כבש את הבמות כשלוהק על ידי אפרים קישון לתפקיד הראשי במחזמר המצליח "סאלח שבתי", שהוצג בתיאטרון הבימה, המקום שעליו ויתר בתחילת דרכו לטובת לימודי משחק. המחזמר, שבו שר את הלהיט "אח יא ראב", זכה להצלחה רבה והוצג מאות פעמים. "אפרים קישון טען שהכרנו עוד ממעברת שער העלייה", סיפר רווח. "איך הוא הכיר אותי משם, אם אז כולי הייתי בן 8? רק לו הפתרונים. כשהוא הציע לי לשחק את סאלח שבתי בהבימה לא הופתעתי. כאילו חיכיתי כל השנים לסאלח והרגשתי שמתישהו הוא יגיע אליי. בשבילי זאת הייתה שליחות להציג את הדמות. הודות לנורית הירש גילו גם את הזמר בי. בעצם לא זמר, בוא נגיד שלא זייפן".
"סאלח שבתי" הייתה גם ההצגה היחידה שאביו הגיע לראות. "השר לשעבר דוד לוי, שהיה תלמיד של אבא שלי, בא לאבא ואמר לו שיש כנס של יהדות מרוקו, וכך הצליח לגרום לאבא שלי לבוא לראות את ההצגה", סיפר רווח. "לא ידעתי שהוא בקהל. המסך נפתח ואני משחק. בסוף ההצגה, אחרי רבע שעה של מחיאות כפיים, גיליתי שאבא שלי ישב שם. שאלתי אותו: 'נו, מה אתה חושב?'. אז הוא אמר: 'יפה, אבל אם היית רב, היית משפיע יותר'. זה האבא שלי, מה לעשות?".
בשנות ה־90 עשה רווח הכל: הוא שיחק בתיאטרון באר שבע בהצגה "אשת האופה", גילם את סזאר בהצגה "מריוס" ואת קפטן הוק במחזמר "פיטר פן"; ביים ושיחק בתפקיד ראשי בסדרת הטלוויזיה הקומית "פאפא"; הנחה את תוכנית המוזיקה הפופולרית "בטברנה" ששודרה בערוץ הראשון; שיחק במספר סרטים הוליוודיים בהם "התקווה לניצחון" לצד ז'אן־קלוד ואן דאם ו"הסיור האחרון" בכיכובו של דולף לונדגרן. הוא כתב, ביים ושיחק בסרט הבורקס "פעמיים בוסקילה" (1998). אבל הדבר המשמעותי ביותר שעשה באותו עשור היה לכתוב, לביים ולשחק בסרט "טיפת מזל" (1992), לצד זהבה בן.
הסרט, שהפך במרוצת השנים לסרט פולחן, מגולל את סיפורו של זמר יהודי מצליח במרוקו, שמחליט בשנות ה־50 לעלות ארצה עם אשתו ובתו. אשתו נוטשת אותם רגע לפני העלייה, וז'וז'ו נתקל בקשיי קליטה. הסרט שילב דרמה, מוזיקה וים של דמעות. "זיכרונות הילדות שלי ממרוקו הביאו אותי ליצור את הסרט הזה, שנגע גם בהתמודדות של עולי מרוקו עם הקליטה בארץ", סיפר רווח ל"מעריב". "אני יודע שרבים הופתעו מהבחירה של זהבה בן, אז זמרת בראשית דרכה, כבתי בסרט. כבר במבחן הבד ראיתי שהיא לא שחקנית, אבל מפיק הסרט, יורם גלובוס, התעקש עליה. הפשרה הייתה שהיא לא דיברה יותר מדי בסרט".
"זאביק מעולם לא שכח מאיפה הוא בא והוא לא התבייש במוצא המרוקאי שלו", אומר ניסים. "הוא יצא עם 'טיפת מזל' בתקופה שבה לא דיברו על העניין העדתי. תמיד הוא דיבר איתי על הזיכרונות והמורשת ממרוקו. הוא אהב לבקר במרוקו, ואפילו נאמר לי שלמלך מרוקו הייתה קלטת של 'טיפת מזל'. בבית שלנו אסור היה לדבר במרוקאית, רק בצרפתית או בעברית. זאביק נתן למורשת הזו את הכבוד".
מסע אחד של רווח למרוקו תועד בסרטה התיעודי של סיגלית בנאי "בן הארץ - ווילד אל־בלד" (2012).
בעשור הראשון של שנות ה־2000 המשיך רווח לשלוט ביד רמה בתעשיית הבידור, כשהתפקידים שגילם נטו יותר לכיוון דרמטי ורציני ופחות קומי. הוא השתתף בסדרות "המשאית" ו"הכבוד של מרציאנו" ובסרטים "כבוד", "גט", "בית"ר פרובנס" ו"מיתה טובה". על השניים האחרונים זכה בפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר בסרט עלילתי. את פרס אופיר השלישי קיבל ב־2010 על מפעל חיים. הוא גם העלה הצגות ומופעים, בהם "בנים גידלתי ורוממתי", "חגיגה בסנוקר", "עוד חבר כזה ואבדנו", "מומו שיפוצים" ו"זקנים חסרי מנוח".
"הטרגדיה שלו הייתה שכאשר הוא ניסה ליצור סרט אומנותי, הקהל שאל למה זה לא מצחיק, כי הוא היה ממותג כמצחיקן", מציין גור אריה. "הקהל היה רגיל לצחוק בסרטים שלו, ופתאום הוא היה מגלם דמויות ציניות. אבל הוא לא ויתר והמשיך בדרך שלו. היה את זאב רווח המסחרי, זה שעושה סרטי 'בורקס', ואת זאב רווח האומנותי, זה שעושה תפקידים משמעותיים. היו בו שני צדדים, את שניהם הוא עשה בצורה מעולה. הוא היה אדם אחראי: הפיק, ביים ושיחק ואת כל זאת עשה כדי לדאוג למשפחה שלו ולכל מי שעבד איתו. הוא הסתכל על סרט במונחים של דירות שהוא יוכל לתת לילדיו".
במקביל לעשייתו האומנותית, היה רווח גם פעיל פוליטית: בתור מי שזוהה עם הימין בכלל ועם מפלגת הליכוד בפרט, הוא הופיע ב־1992 בתשדירי הבחירות של המפלגה, וב־2003 אף התמודד על מושב במועצת עיריית רמת גן מטעם רשימת הליכוד. "נקראתי על שמו של זאב ז'בוטינסקי", אמר רווח ב־2018 בריאיון לרוני קובן בכאן 11. "נולדתי חירותניק ואני רוצה לחיות חירותניק. זו נאמנות עיוורת לדרך שז'בוטינסקי כיוון אותה". כשנשאל אז אמר: "אני לא יודע אם כיום הייתי משתתף בקמפיין בחירות".
רווח היה איש משפחה. מאשתו הראשונה, שולה, התגרש לאחר 15 שנות נישואים, כשהם הורים לשתי בנות, אורית ומאיה, שלימים חזרו בתשובה. "אני חושבת שהיה בינינו חוסר התאמה", סיפרה שולה בריאיון ל"מעריב". "זה התחיל מפערים במנטליות, ומעבר לזה גם באישיות. בקטע של 'מה זה נישואים', דברים כאלה. עבורי הפרידה הייתה מאוד קשה. בשיחת טלפון טעונה בינינו הוא אמר לי 'אני רוצה להתגרש', זו לא הייתה דרך נאותה בעיניי".
"התאהבתי הרבה בחיי, אבל אף אחת לא משתווה למלי. אני מודה לאלוהים שפגשתי אותה", סיפר רווח בריאיון עבר ל"מעריב". "מלי, אהבת חיי, היא ההוכחה שבסיכומו של דבר השתלם לי להיכנס להרפתקה האינסופית של קולנוע. באתי לסרטי רול כדי לדבר על סרט שאביים, נתקלתי במזכירה ויצאתי משם עם אישה לחיים. מלי הגיעה לאחר שחוויתי פרק נישואים לא מוצלח, לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה. היא החברה הכי טובה שלי וגם מעורבת בכל מה שאני עושה".
"בתור בעל, זאביק היה הכי טוב שאפשר לבקש", אומרת מלי. "הוא היה אוהב, מכבד, עם אהבה ענקית וחום, החבר הכי טוב שלי. היה לו חוש הומור מדהים. הוא היה חכם ומצחיק. הוא היה אבא מדהים לילדים שלנו, הם תמיד היו אצלו במקום הראשון. היה חשוב לו שהבית יהיה רגיל, כמו כל הבתים, שהפרסום והעבודה לא ייכנסו הביתה. הוא קידש ערכים של צניעות ואהבה, היה פטריוט ללא תקנה ואדם רוחני מאוד, לא בקטע דתי. היה מסוגל לשבת שעות בשקט ולהפליג רחוק בדמיון, בין אם זה במחשבה על היקום, ובין אם זה בעבודה על תסריט או מחזה".
ב־2018 נבחר רווח להדליק משואה בטקס יום העצמאות ה־70 שנערך בהר הרצל. "היינו כל כך גאים בו", אומרת אינסלברג. "זה גרם לי נחת רוח. הוא בירך 'שהחיינו', וזה ביטא את הקשר שלו ליהדות ולמורשת, דבר שגרם צמרמורת לאומה שלמה. זה סיכום של כל המהות שלו. הוא היה מהראשונים שהכניסו את הנושא של 'שפת הקודש' והחזרה לשורשים לקולנוע הישראלי ולשיח. כיום כולם מדברית ב'יהודית', זאביק היה פורץ דרך גם בזה".
אבל הבחירה של השרה מירי רגב ברווח להדליק משואה לא עברה חלק. ביקורת נמתחה על ההחלטה, והמוחים הזכירו את התלונות שהוגשו נגדו ב־2006 בגין הטרדה מינית, והריאיון שהעניק ב־2017 ובו הביע תמיכתו במשה איבגי ובקצין אופק בוכריס, שניהם הורשעו בעבירות מין. "אני אוהב לחזר", אמר אז. "מה רוצים מאיתנו? לחבק, לנשק, זה לא אומר שאני כבר עושה משהו רע".
בתלונות שהוגשו ב־2006, טענו שתי שחקניות שעבדו איתו בתיאטרון כי במהלך ההצגות נהג השחקן לשנות שורות מהטקסט המקורי, ובכך יצר הטרדה מינית מדוברת לעיני הצופים. אחת השחקניות התלוננה גם שבמהלך הצגה, רווח ביקש ממנה לגעת באיבר מינו, וכדי לא לחבל באמינות התיאטרונית היא נאלצה להיענות לבקשתו. לאחר השימוע שנערך לרווח, פרקליטת המחוז החליטה לסגור את התיק בשל חוסר ראיות.
"שחקנית התלוננה נגדי במשטרה, עברתי חקירה במשטרה, עברתי חקירה בפרקליטות, והחקירה הזאת הייתה ארבע שנים, ואמרתי את האמת, אמרתי שלא היה כלום, בדקו את זה והתיקים נסגרו, יצאתי נקי", התייחס רווח לנושא בריאיון לרוני קובן בכאן 11. "זה גרם לי הרבה סבל. עבדתי קשה מאוד כדי לבנות מחדש את האהבה במשפחה. החשוב שהתיקים נסגרו ולא עשיתי שום דבר. חבל לי שהיופי של אהבה וחיזור, לאו דווקא בלשכב עם אישה, אלא לחזר אחרי אישה, ואישה זה הדבר הכי יפה בעולם, לא קיים היום".
"אל תפחדו לחזר באהבה ובכבוד", הוסיף אז. "אני מכבד נשים. מאוד. אני אף פעם לא הטלתי את עצמי על אישה מבלי שהיא תרצה. זה לא 'פייר' שאני אספר את הצד של האישה שהתלוננה, כי היא לא נמצאת פה והלוואי והיא הייתה פה. אבל היא התלוננה, הרגישה שהיא צריכה לעשות את זה, ויצאתי נקי".
חייו של רווח השתנו מהקצה אל הקצה ביוני 2019, כשעבר אירוע מוחי. לאחר עבודה עם קלינאית תקשורת חזר רווח לעצמו, למעט פגיעה ביד וברגל. הוא תכנן לחזור לבמות כשישתקם, והספיק להצטלם לסרט האחרון בחייו, "שער הפרחים" (2022), סרטו של חיים בוזגלו שעסק בהווי של משפחה מרוקאית אסלית. "זאביק נהנה מאוד מהצילומים", מספרת מלי. "בשנים האחרונות, כשבריאותו הידרדרה, היה לו קשה והוא ניסה להסתיר את חולשותיו עם חיוך, כדי שגם אני וגם הילדים לא נדאג מדי. תמיד היה עם החיוך המקסים, המיוחד והאוהב שלו. החיוך הזה ליווה אותו עד יומו האחרון".
לאחר מותו של רווח נעשו ונעשות יוזמות הנצחה רבות, אך מורשתו האמיתית אינה זקוקה למסגרות רשמיות. היא חיה בכל קומיקאי, שחקן וסטנדאפיסט שגדל על סרטיו ולמד מהם כיצד הומור פוגש אמת אנושית. "יש דברים שנבחנים במבחן הזמן", מסכם גור אריה, "והעובדה שהיום אתה אומר 'זאב רווח' וילדים יודעים מי זה - זו ההוכחה".
התרעות פיקוד העורף