נוסף לקאן, הסרט השתתף בכל פסטיבל אפשרי. הזדמן לי לנכוח בשיחה עם הבמאי אחרי בכורתו האמריקאית בפסטיבל ניו יורק, והוא אמר משהו שלא אשכח. במובן מסוים, טען, קולנוע היא אומנות חסכונית להפליא, שכן בקאט אחד היא יכולה לנסוע ולקפוץ בזמן, ולהקיף תקופות זמן ארוכות. כך, למשל, לתאר איך אדם צומח מינקות לבגרות ומה עובר על מדינה במשך עשרות שנים יעלה מן הסתם המון כסף, אבל אפשר גם לשקף את ההתפתחות הזו באמצעות עריכה, שעולה הרבה פחות.
הבמאי נתן כדוגמה את הפתיחה המפורסמת של "אודיסאה בחלל", שבאמצעות קאט פחות או יותר מקיפה את כל ההיסטוריה האנושית. אבל לא צריך להיתלות בכאלה אילנות גבוהים. "הסוכן החשאי" שלו משתמש בקאט אחד בצורה מבריקה כדי לתאר כיצד ברזיל נולדה מחדש. יותר מכך, הוא גם משתמש בו כדי להוקיר את העבר ואת האנשים שנשכחו בו, ולהמחיש את יכולתו של הקולנוע להעניק להם חיי נצח.
הסרט נמשך כ-150 דקות ומתרחש בשלהי שנות ה-70. ימי הדיקטטורה הצבאית, תקופה שבה כפי שנראה כבר בתחילה, חיי אדם אינם שווים פרוטה. בתפקיד הגיבור: וגנר מורה ("נרקוס"), בכיר שחקני ברזיל היום, בתצוגה שאת טיבה מגלים באמת רק בסצינות האחרונות ממש. הוא מגלם אקדמאי, שכמו רבים מוצא את עצמו נרדף בשל עניין של מה בכך ובנסיבות שיתבררו לנו אט-אט.
אחרי שהוציאו חוזה על חייו, הוא בורח משכירי החרב שרודפים אחריו ומנסה למצוא מסתור ברסיפה, עירו של הבמאי שבה הוא ממקם את רוב יצירתו. שם, גיבורנו מוצא מחסה בחברת אסירים פוליטיים נוספים. כולם נמלטים ומבוקשים מסיבות שונות ומשונות, וכולם מפגינים תושייה ושומרים על כבודם, אף שהשלטונות התירו את דמם.
"הסוכן החשאי" ניצב כמצבה להרבה דברים, כולל הקריירה המפוארת של קיר. תצוגות המשחק בו נפלאות. לא סתם וגנר מורה גבר בגלובוס הזהב על שלל כוכבים הוליוודיים - לא הישג שכיח לסרט שאינו בשפה האנגלית. עם זאת, המעלה העיקרית בו היא בסופו של דבר עבודת הבימוי הווירטואוזית של מנדוסה פילו. במעבר מביקורת קולנוע לעשייה קולנועית, הוא מביא לידי ביטוי את כל הידע שצבר, מצטט בחוכמה מסרטים קאנוניים, משחק עם קונבנציות, ומשתמש בכל כלי מארגז הכלים הקולנועי. באופן לא מפתיע לסרט ברזילאי, חלק מהעלילה מתרחש על רקע קרנבל. אילולא "הסוכן החשאי" היה עוסק בנושא כמו דיכוי תחת דיקטטורה, אפשר היה לומר שהתוצאה היא קרנבל קולנועי.
מעבר לעבודת העריכה שעליה כבר דיברנו, מנדוסה פילו מכין לנו עוד אין-ספור הפתעות. הסרט מדלג בין ז'אנרים - מותחן פוליטי, אפוס היסטורי, דרמה משפחתית ואפילו קומדיה שחורה ואקסצנטרית. באחד מרגעי השיא שלה, מגיחה לפתע רגל אדם שעירה וקטועה שאיכשהו יודעת לרוץ ולזנק בכוחות עצמה, ומתחילה לבעוט בעוברי אורח תמימים.
זה נראה כמו הפוגה קומית ביזארית, אך היא למעשה מתבססת על אגדה אורבנית שהסתובבה ברסיפה של שנות ה-70. נוסף לכך, היא מתגלה גם כאלגוריה רבת-רבדים: לצורה שבה השלטונות, דרך כלי התקשורת שבהם הם שולטים גם כן, מסיחים את דעתו של הציבור באמצעות ידיעות שכאלה, ומנגד גם לכך שבחיים תחת דיקטטורה אין לדעת מתי תגיע רגל משום מקום ותבעט בך ללא סיבה. זו רק דוגמה אחת לחוכמתו של הסרט, שאומנם עוסק בשרירותיות של הטוטליטריות, אבל בו עצמו אין דבר רנדומלי - לַכל יש משמעות.
התרעות פיקוד העורף