המפתיע הוא ש"המנט" שובר לחלוטין את החוקים של הז'אנר הביוגרפי, והוא ממש לא עשוי כמו יצירות קודמות שריסקו קופות וקטפו פרסים. זה היה נכון לספר וזה נכון גם לעיבוד הקולנועי, שבניגוד להרבה אדפטציות, שומר על הרוח של המקור. ז'או, שחתומה על התסריט יחד עם אופארל, עושה למעשה דה-קונסטרוקציה לז'אנר.
ההברקה המרכזית של "המנט" היא לקחת את וויליאם שייקספיר, מהאומנים הגדולים והידועים בהיסטוריה, ולהעמיד אותו בשוליים. למעשה, ובטח עד לסצינות הסיום, אין לנו שום דרך לדעת שהדמות הזו היא לא אחרת מהמחזאי המהולל, ושהמחזה שהיא כותבת הוא "המלט". לרוב, סרטים על אומנים גדולים ועל העשייה של עבודותיהם המוכרות אינם מעניינים כשלעצמם - הקונטקסט הופך אותם לכזה. כאן, זה אחרת. הסרט הזה קיים בצד ההקשר ההיסטורי, אבל לא חוסה בצילו.
כל האיכויות הללו מובילות בסופו של דבר לסיומת שהיא מהמרגשות שראינו על המסכים זה זמן רב. מדובר בהצגת הבכורה של "המלט", שהיא מן הסתם רגע מפתח בדברי הימים של עולם התיאטרון - אבל לא זה מה שחשוב כאן. הרי הפרספקטיבה היא בזמן אמת, כשאף אחד עוד לא מבין שהוא חוזה בהיסטוריה, והסרט גם לא מספר לו את זה. מה שחשוב הוא איך שהמחזאי מרגיש בעת שההצגה שלו מקבלת חיים לראשונה על הבמה - ואיך הנוכחים, ובראשם אגנס, מגיבים לה.
החוויה הזו הופכת להמחשה לדרך שבה האומן משתמש באומנותו כדי להתמודד עם היגון ולהעניק לו משמעות, לצורה שבה האומנות הזו מנכיחה מחדש את מי שאבד, לאופן שבו קרוביו האחרים של המת מוצאים בה נחמה, ומרגש מכל - ליכולתו של הקהל להזדהות עם הטראומה של אחרים, לעטוף אותם באהבה, ולהושיט בחזרה יד לידם המושטת כדי ליצור רקמה אנושית חיה.
"המנט" הוא לא סרט על המלט ולא סרט על שייקספיר - הוא סרט על כוחה הגואל של האומנות, שאינו מובן מאליו. כמה פעמים במהלכו חוזרים על המיתוס של אורפאוס. כזכור, שליטי השאול העניקו לו חסד חד-פעמי - הזדמנות להוליך חזרה את רעייתו המתה לארץ החיים, לו רק יתאפק וילך לפניה. אלא שרגע לפני צאתם, אורפאוס נשבר ומסובב את ראשו לאחור כדי להביט בה ולוודא שהיא שם - והיא נעלמת לעד.
התרעות פיקוד העורף