אהבה הפכה למצרך נדיר, במיוחד בעידן הדיכאון הדיגיטלי של טינדר ושלל אפליקציות היכרויות נוספות. משיכת אצבע על מסך אינה משתווה למבטים שמתחלפים בבר או בכל מרחב שאינו וירטואלי. אם בעבר מכתבים, התכתבויות וחילופי הודעות הוצגו כמעשים רומנטיים - כמו ב-"יש לך הודעה" או "סיפור סינדרלה" (המקורי עם הילארי, כמובן) - היום נדמה שאנחנו כמהים לדבר עצמו: לפגישה, לנוכחות, לאהבה ולקשר, ובעיקר לתחושה שזה עדיין אפשרי.
הנרי שואבת השראה ברורה מקומדיות רומנטיות ומתרבות פופולרית, וכותבת רומנים שמציעים רומנטיקה נגישה אך לא שטחית - כזו שמכילה גם מורכבות, פצעים וטראומות. במרכז עומדות דמויות נשיות שקל להזדהות איתן, שנעות בין מציאות יומיומית לפנטזיה הוליוודית מוכרת, ומקבלות מרחב לבחור, להרגיש, להתבגר ולהתאהב, מתוך חמלה. משהו שמרגיש לא מובן מאליו בעידן של ניתוק ובדידות.
במקרה של "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה", הקשר בין הגבר לאישה מבוסס על שני אלמנטים מרכזיים: המעבר מידידות לרומנטיקה, והרעיון של "הפכים נמשכים". המעבר מחברות לקשר רומנטי הוא מוטיב מוכר ושחוק למדי, שנחקר אינספור פעמים בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה - כשהדוגמה האיקונית ביותר היא "כשהארי פגש את סאלי".
הסרט משתמש בשני האלמנטים הללו כדי להניע את העלילה. ההתקרבות בין פופי ואלכס נבנית בהדרגה לאורך הסרט, בעוד דינמיקת "הפכים נמשכים" נוכחת כמעט בכל סצנה: הנוקשות והדיוק של אלכס מול החופש והקלילות של פופי, הקרירות והלחץ שלו מול החום והסקרנות שלה.
אחד הרגעים הבולטים הוא רגע ההיכרות בין השניים. אלכס, לחוץ, חרדתי ודייקן, ממתין חסר סבלנות ליד מכוניתו, בעוד פופי - שמצטרפת אליו לנסיעה חזרה לעיר הולדתם - מגיעה באיחור ובקלילות שכבר מעוררת בו אנטגוניזם. בעוד הוא שקט ושומר לעצמו, פופי שרה, אוכלת ומדברת בחופשיות, ודוחפת אותו, כמעט בעל כורחו, לצאת מתוך הראש שלו אל מציאות פחות צפויה.
המעבר מידידות לרומנטיקה מתחזק ככל שחולפות השנים, כשהצופים חוזרים אחורה אל החופשות המשותפות שלהם - הן כדי להבין מה הוביל לניתוק ביניהם, והן כדי לנסות ללכוד את הרגע, את השנייה המדויקת שבה הכול משתנה. אותו "כמעט", אותה נקודה שבה הקשר גולש לאזור הרומנטי, היא שמחזיקה את הצופה ומניעה אותו להמשיך לצפות בסקרנות.
העלילה נעזרת בסיטואציות מוכרות מהז'אנר - ריקוד משותף, לילה של שכרות, חדר ומיטה שצריך לחלוק - וניגשת אליהן בעדינות ובמודעות, מתוך הבנה שהצופה כבר מכיר את הכללים ויודע לאן הרגעים הללו מובילים. בזכות זה מצליח הסרט ללכת בין הטיפות בז'אנר עמוס ומוכר, ולייצר חוויה אישית ואותנטית שמרגישה אמיתית ומציעה קצת מעבר.
עם זאת, דווקא סיום הסיפור - שגם הוא צפוי וברור לצופים מנוסים ואוהבי רומנטיקה - פחות עובד. מול רגעי החופש, הצחוק והפתיחות שאפיינו את פופי ואת המסעות המשותפים לאורך השנים, הבחירה שלה "להתבגר" ולחפש "בית קבוע", בניגוד לחיים של חופשות מתמשכות, מרגישה מצמצמת, ואף שופכת מים קרים על הדינמיקה שנבנתה עד אז. אותה דמות שבחרה תמיד את דרכה החופשית, מוצאת את עצמה בסוף רצה, פשוטו כמשמעו, אחרי הגבר בניסיון לתפוס אותו.
למרות הבחירה הזו, "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" הוא מפגש נעים עם ז'אנר הרומנטיקה. זהו סרט מהנה ומבדר, שמאפשר לעצמו גם קיטש וגם רגעים של חיבור אנושי, ובעיקר מזכיר כמה פשוט וכיף להתאהב ולהכיר. לא מדובר ביצירת מופת, אלא בחוויה קולנועית שעושה טוב בזמן הצפייה - ואז ממשיכה הלאה, כמו חופשה נחמדה שנזכרים בה בחיוך.
התרעות פיקוד העורף