הבחירה הזו לא הייתה גחמה אמנותית, אלא עמדה עקרונית: התעקשות להגן על שפה קולנועית שמבוססת על גוף, קצב ומבט, ועל דמות הנווד כסמל אנושי אוניברסלי, רגע לפני שהיא נעלמה מהמסך.
“זמנים מודרניים", המוגדר כסרט האילם האחרון של צ'פלין, יצא לאקרנים לפני 90 שנה, ב־5 בפברואר 1936, בעיצומו של השפל הגדול בארצות הברית – תקופה של אבטלה המונית ותחושת מחנק כלכלי וחברתי. בעוד ארצות הברית סוגדת ליעילות, למהירות ולמודל עבודה תעשייתי שהפך את העובד לבורג במכונה, צ'פלין הציב במרכז הפריים גוף אנושי אחד, קטן ושברירי, שנמחץ בין גלגלי השיניים של הקדמה.
זו הייתה אלגוריה למצבו של האדם בעולם מודרני שמאבד שליטה על הקצב שיצר לעצמו. הייתה זו פרודיה על "פולחן היעילות" הקפיטליסטי, שמתקיים על חשבון המצוקות של מעמד הפועלים. הסרט סימן את תחילת המגמה של צ'פלין לעסוק בנושאים פוליטיים וחברתיים.
“צ'רלי צ'פלין מגלם בו בפעם האחרונה את דמות הנווד שהלכה איתו לאורך כמה סרטים, ויש בסרט לפחות שתי סצינות שנכנסו לקלאסיקה של הקולנוע: באחת מהן הנווד הופך תרתי משמע לבורג במכונת ייצור כשהוא נשאב לתוכה, ובשנייה הוא אמור להחליף זמרת במועדון ושר את הגרסה ההוליוודית לשיר ‘טיטינה הו טיטינה', אבל בג'יבריש".
"זה סרט פורץ דרך, שנתפס בארצות הברית כשמאלני מאוד, כזה שחותר תחת אושיות החברה האמריקאית. צ'פלין, אנגלי במקור, טען ששללו לו את אשרת השהייה בארצות הברית בשנות ה־50 בגלל הדעות שהביע בסרט הזה. רק בשנות ה־70 הוא חזר להוליווד".
השראה ממהטמה גנדי
צ'פלין, שהיה מעורב בכל תהליכי ההפקה של סרטיו, מכתיבת התסריט, דרך הבימוי וכלה בבחירת הפסקול, נחשב באמצע שנות ה־30 לאחד הכוכבים הגדולים בהוליווד. הסרטים “הנער", “הבהלה לזהב", “הקרקס" ו"אורות הכרך" נעשו להיטי ענק. לאחר הופעת הסרט המדבר הראשון (“זמר הג'ז", 1927), צ'פלין סירב בהתחלה להתאים עצמו לשינויי הזמן והמשיך בסרטים האילמים.
“כששאלתי את עצמי אם ליצור עוד סרט אילם, התברר לי שזה יסכן אותי מאוד. כל הוליווד נטשה את הסרטים האילמים, ואני הייתי האחרון שנשאר", סיפר צ'פלין ב־1964. “עד אז זכיתי למזל רב, אבל להמשיך עם התחושה שאמנות הפנטומימה הולכת ונעלמת היה די מדכא. מעבר לכך, לא היה קל ליצור פעולה אילמת במשך שעה ו־40 דקות ולתרגם הומור לפעולה".
"חשבתי על קולות אפשריים לנווד – אם הוא ידבר בקיצורים או רק יגרגר משפטים – אבל זה לא הועיל. אם הייתי מדבר, הייתי כמו כל קומיקאי אחר. אלה היו הבעיות המלנכוליות שליוו אותי במהלך העבודה על ‘זמנים מודרניים'".
במהלך סיור באירופה לקידום סרטו “אורות הכרך" (1931) קיבל צ'פלין את ההשראה לכתיבת התסריט ל"זמנים מודרניים", בין השאר משיחה שקיים עם המנהיג ההודי מהטמה גנדי, שבה דנו השניים בטכנולוגיה המודרנית. צ'פלין התקשה להבין מדוע גנדי מתנגד לה באופן עקרוני, אך הסכים עימו כי "מכונות הפועלות אך ורק משיקולי רווח" הוציאו אנשים רבים ממעגל העבודה והחריבו חיים.
"יום אחד ישבתי במכונית שלי וראיתי המון אנשים יוצאים ממפעל, מכים בכרטיסי הנוכחות שלהם, ומיד תקפה אותי ההבנה שהנושא המרכזי של ‘זמנים מודרניים' הוא ייצור המוני", סיפר צ'פלין בריאיון ב־1938.
הוא החל בהכנות לסרט ב־1934, בתחילה מתוך כוונה ליצור את סרטו המדבר הראשון. צ'פלין אף כתב תסריט דיאלוגים וניסה לצלם כמה סצינות עם קול, אבל עד מהרה זנח את הניסיונות הללו וחזר למבנה של סרט אילם עם אפקטים קוליים מסונכרנים ודיאלוג מינימלי. הניסוי חיזק את תחושתו שכוחו האוניברסלי של הנווד יאבד ברגע שהוא ידבר על המסך.
לתפקידים הראשיים לצידו ליהק צ'פלין את אשתו השלישית, פולט גודארד, ואת הנרי ברגמן שהשתתף ברוב סרטיו הגדולים. רוב הסרט צולם במהירות של קולנוע אילם (18 פריימים בשנייה), והוא הוקרן במהירות של קולנוע מדבר (24 פריימים בשנייה).
התוצאה הייתה קצב תזזיתי ואינטנסיבי עוד יותר. הצילומים נמשכו זמן ארוך מהמקובל באותה תקופה. הם החלו באוקטובר 1934 והסתיימו באוגוסט 1935, הרבה בגלל בעיות תקציב שבהן נתקל היוצר במהלך ההפקה.
"אפילו אני, כשותפה הראשית שלו, הייתי חלק ממסע שבו התנועה, ההבעה והזמן הם השפה המרכזית. למדתי להבין מה זה אומר להיות קומיקאית בסרט אילם בעולם קולנועי שכבר דיבר".
חזון פילוסופי
בחלקו הראשון של הסרט צ'פלין, כנווד, עובד כפועל במפעל. זהו בית חרושת מודרני, שבו העובדים הם מעין מכונות אוטומטיות המפוקחות בכל מקום על ידי המנהלים. חלקו השני של הסרט, סלפסטיקי פחות וסנטימנטלי יותר, מציג את הנווד כבדרן בבית קפה, שעומד לזמר באוזני האורחים, רק שהפתק שעליו כתובות מילות השיר מתעופף, והבדרן נאלץ לאלתר בעידוד אהובתו.
צ'פלין, השותק לאורך כל הסרט, יוצא ומזמר את “טיטינה" בג'יבריש (לימים השיר נעשה פופולרי בישראל, עם מילים עבריות של חיים חפר, בביצוע יוסי בנאי ויונה עטרי). הסרט מסתיים בקטע האינסטרומנטלי הידוע שכתב צ'פלין, “Smile", שבשנות ה־50 היה ללהיט של נאט קינג קול.
"מי ששם לב היטב רואה שהוא גם ממש חזה את עידן מצלמות המעקב. הבוס שלו במפעל עוקב אחר העובדים לכל מקום, אפילו עד לשירותים. עברו 90 שנה מאז, ואנחנו בדרך הנכונה לשם. צ'פלין חזה בסרט גם את עידן הזום, וזה מדהים כי בשנת 36' עוד לא הייתה אפילו טלוויזיה".
"הוא יצר סצינה שבה הוא והבוס שלו מדברים זה עם זה דרך מסכים. צ'פלין היה גאון, פורץ דרך ונועז, אבל הרעיון של השתעבדות למכונה לא היה שלו, אלא של פריץ לאנג שעשה זאת לפניו בסרט ‘מטרופוליס' ב־27'. צ'פלין מאוד הושפע ממנו".
“זמנים מודרניים", שהופק על ידי צ'פלין עצמו בתקציב של מיליון וחצי דולר, הוקרן לראשונה בבית קולנוע בניו יורק סיטי. הוא הכניס 1.8 מיליון דולר, כלומר, לא הפך את צ'פלין לעשיר, אך נחשב לאחד הסרטים המצליחים בתקופתו. הסרט התקבל בביקורות נלהבות מאוד והוכר כאחד מהישגיו המרשימים של צ'פלין.
“למרות ההצלחה, הסרט הזה שם את צ'פלין תחת החשד שהוא קומוניסט", מזכיר גת. “זה התפוצץ אחר כך, בשנת 52', כשהוא גורש מארצות הברית. ראו בו משתף פעולה עם הקומוניסטים בגלל שהוא היה נגד ההתפתחות של תעשיית הפלדה. הוא מתריע בסרט מפני עידן האוטומציה, והוא היה חרדתי מאוד בנושא הזה. אי אפשר להגיד שהוא לא צדק".
"הסרט חשוב כיוון שהוא לא רק מנבא את העתיד אלא גם מציב את הדילמה שהולכת איתנו עד היום: במה אתה בוחר בעצם? מצד אחד אתה רוצה שהחיים שלך יהיו יותר קלים, נוחים ומהירים, כי כשאתה לוחץ על כפתור המכונה הדברים עובדים מהר יותר וביעילות".
התרעות פיקוד העורף