זו נקודת פתיחה מושלמת לבמאי כמו פארק, שבנה קריירה שלמה סביב דמויות שנדחקות לפינה ומגיבות באלימות קיצונית. אבל כאן מתחיל הפער. בסרטיו הקודמים כמו "חמישה צעדים" או "החלטה לעזוב", האלימות תמיד נשאה מחיר רגשי כבד: אשמה, כאב, אובדן. וב"אין ברירה אחרת" היא כמעט נטולת משקל. היא מתרחשת בקור רוח, בניקיון אסתטי, לעיתים אפילו בהומור יבש. הניסיון הראשון של מאן-סו לחסל מישהו עם עציץ שהוא מניף מעל גג, בעוד מים זולגים על חליפתו, הוא רגע קולנועי מדהים, אבל כזה שמסכם את הבעיה: הצופה מבין את הרעיון, אבל מתקשה להרגיש אותו.
פארק הוא במאי בשל, אולי אפילו בשל מדי: כל פריים מדוד, כל תנועה מחושבת, כל החלטה בימאית משדרת שליטה מוחלטת. זוויות צילום ביזאריות שמייצרות תחושה כאילו משהו אורב בכל פינה, עריכה מושחזת שמזכירה מנגה מאנית. ודווקא השליטה הזו, שהמבקרים מתמוגגים ממנה, היא זו שמייצרת תחושת ריחוק. הסרט רוצה לדבר על עולם שבו האדם מאבד שליטה, שבו שוק העבודה דוחף אנשים לקצה, אבל הוא עצמו לעולם לא מרשה לעצמו להתבלגן, להתפרק ולהסתכן באמת.
הבעיה אינה באלגוריה. היא חדה, ברורה ורלוונטית. כולנו מכירים את התחושה המתסכלת של חיפוש עבודה, שאין מספיק ביטחון, שכולם נלחמים על אותו פירור. גם לצופה הישראלי, שחי כבר שנים במצב חירום כלכלי-קיומי מתמשך, הרעיון של "אין ברירה" נשמע מוכר מדי. אבל הסרט לא הולך עם זה עד הסוף.
בשלב מסוים, גם מסר נכון מאבד מעוצמתו כשהוא חוזר על עצמו שוב ושוב. כן, הבנו: קפיטליזם שוחק, תחרות היא אלימות במסווה, והחלום על מעמד חברתי הוא לרוב אשליה. המסר הועבר. עכשיו נשארת השאלה איך מספרים אותו מחדש, בצורה שתגרום לנו להרגיש משהו מעבר להסכמה אינטלקטואלית. "אין ברירה אחרת" מצטרף לגל הזה, אבל במקום לפרוץ אותו הוא בעיקר מאשר אותו.
למרות העיסוק באלימות קיצונית ובייאוש כלכלי, הסרט לא מרגיש מסוכן. הרצח הראשון, המפורט והארכני ביותר עם כמה דקות פיזיות קשות, אמור היה להיות נקודת מפנה טראומטית. אבל גם הוא לא מערער או מטריד באמת למעט רגעים בודדים. וזה מפתיע, אולי אפילו מאכזב, מבמאי שפעם ידע להותיר צופים אחוזי טראומה ב"חמישה צעדים". נדמה שפארק כבר אינו נלחם במערכת, הוא מתבונן בה מהצד, במעין עמדת עליונות אסתטית.
במובן הזה, "אין ברירה אחרת" מרגיש כמו יצירה של במאי שכבר אמר את כל מה שהיה לו להגיד, וכעת הוא אומר זאת שוב, רק מזווית בוגרת יותר. יש כאן קולנוע מיומן ומבריק, שמבקש שנבין אותו, פחות שנרגיש אותו.
וזו לא אכזבה קטנה, כי הפוטנציאל עצום. העולם שפארק בונה אמין, מצמרר, רלוונטי. אבל משהו חסר. אולי זעם. אולי כאב. אולי פשוט חוסר שליטה. התחושה הזו, שבסוף הסרט נשארת בעיקר הערכה מקצועית במקום רגש, היא מה שהופך את "אין ברירה אחרת" לסרט שקל להעריך, אבל קשה לאהוב.
התרעות פיקוד העורף