"מצאתי את עצמי נוסע הרבה בלילות, שותה, לוקח סמים, לא מצליח לישון, צופה בפורנוגרפיה בקולנוע ונמצא בדיכאון שמתדלק את עצמו. למזלי, התחילה לכאוב לי הבטן, ומהר מאוד התברר שיש לי כיב קטן. אושפזתי בבית חולים וכך שברתי את הסינדרום. הייתי בודד מאוד, לא דיברתי עם אף אחד במשך שבועות רבים. הרגשתי אדם בתוך קופסה מברזל, כמו בארון קבורה, שמשוטט בעיר".
"המונית הייתה מטאפורה לחיים שלי", הסביר שרדר. "יושב במונית נהג מנותק לחלוטין, בתוך ההמון, לוקח כל אחד לכל מקום תמורת כסף. הוא עובד על אוטומט, בודד ומנותק. לא נהגתי מימיי במונית ולא גדלתי בניו יורק, אלא רק ביקרתי בה מפעם לפעם, אבל המטאפורה הזו התאימה לי כדי לספר את סיפור חיי".
השראה מניסיון התנקשות
שנות ה-70 בניו יורק היו סוערות: פשיעה חסרת תקדים, סמים ששוטפים את הרחובות, התרחבות של האלימות. אחרי מלחמת וייטנאם, התרבות העירונית נעשתה מתירנית במיוחד – מועדוני לילה, פורנוגרפיה ומרחבים של חופש שנדמה היה שאין להם גבולות. ועם זאת, ניו יורק נותרה מוקד לאומנים ולמיזמים תרבותיים פורצי דרך.
העניינים מסתבכים כשביקל מגיע למלון שבו פועלות נשות תעשיית המין שבשליטת מת’יו והורג שלושה אנשים, ביניהם מת’יו. בדיעבד מתברר כי הציל את חייה של אייריס, שחזרה בזכותו ללמוד בבית הספר. בסוף הסרט ביקל אוסף במקרה את בטסי במונית, הם מתפייסים ונפרדים לשלום.
"בחרתי שהדמות של טרוויס תהיה יוצאת מלחמת וייטנאם, כי הטראומה הלאומית מהמלחמה השתלבה היטב עם הפסיכוזה הפרנואידית שלו", הסביר שרדר בריאיון ב-1995. "לא הייתה אז מודעות לפוסט-טראומה והיה חשוב לי להעלות את זה לתודעה דרך הדמות של הגיבור הראשי".
"כשקראתי בפעם הראשונה את התסריט, הרגשתי שכתבתי אותו בעצמי", סיפר סקורסזה ב-2009. "הזדהיתי מאוד עם הרגשות של גיבור הסרט, רגשות של זעם מודחק ודברים מיניים מודחקים שמתפוצצים. הרגשתי שאני רוצה לומר את הדברים שפול כתב עליהם על המסך הגדול כדי להוציא את כל הרגשות המודחקים האלה ולשחרר דרך טרוויס את החלקים האפלים שלנו".
הבמאי היה להוט להתחיל בעבודה על הסרט, אבל האולפנים בהוליווד לא מיהרו לממן יצירה בוטה, אלימה וקודרת מדי לטענתם. "התפנית אירעה לאחר ש’אליס לא גרה כאן יותר’ זכה באוסקר ורוברט זכה באוסקר על 'הסנדק 2’", הסביר סקורסזה ב-1983. "אלו שני הדברים שגרמו למפיקים להבין שמבחינה מסחרית הסרט יכול להצליח ללא קשר לעלילה".
"הרגשתי טוב מאוד בעניין הפרויקט הזה", סיפר דה נירו בריאיון ב-1978. "הזדהיתי עם הדמות של טרוויס וחשבתי שחשוב שגם הקהל יזדהה איתה. אני זוכר שכדי להיכנס לדמות עבדתי באמת כנהג מונית במשך חודש שלם, ואספתי לקוחות אמיתיים. רק פעם אחת מישהי זיהתה אותי. זה היה מרענן".
דה נירו סיפק בסרט את אחת הסצינות האייקוניות בתולדות הקולנוע, כשהוא ניצב מול המראה, מביט בעצמו ושואל: "You Talkin’ To Me?". "זה לא היה כתוב בתסריט, פשוט אמרתי את זה בלי לחשוב יותר מדי. זה היה אלתור ספונטני שהרגשתי שמתאים לדמות", הסביר הכוכב.
להסתכל לאלימות בעיניים
בעיה נוספת הייתה התנגדותה של ועדת החינוך הממלכתית בארצות הברית לכך שפוסטר, אז קטינה, תשתתף בסצינת מין אגרסיבית. "לא אישרו לי לעבוד, אז מרטין הציע פתרון שאחותי הגדולה קוני, שהייתה מעל גיל 18 אבל בגובה דומה לשלי, תשתתף בסצינות האלה", סיפרה פוסטר לימים.
"בגלל שהיינו דומות הקהל לא שם לב, והחוק אפשר לי לשחק בשאר הסצינות. אני זוכרת שרוברט ליווה אותי במשך הצילומים, עזר לי עם הדיאלוגים ומאוד הרגיע אותי. הסרט הזה פתח לי את הדלת לקריירה בהוליווד".
ב-8 בפברואר 1976 יצא "נהג מונית" לאקרנים, הפך ללהיט עם הכנסות של 28.6 מיליון דולר וקיבל ביקורות משבחות. "הסרט אילץ את אמריקה להסתכל לאלימות בעיניים ולהבין שהיא תוצר של בדידות, ניכור וטראומה לאומית", הסביר פעם דה נירו. "הוא החליף את השאלה 'איך מענישים על אלימות?' ב'למה היא נוצרת ואיך מונעים אותה לפני שהיא מתפוצצת?'".
היא מצידה אמרה לו שהיא לא מעוניינת בקשר, אך הינקלי תכנן להתנקש בנשיא כדי להרשים אותה, וירה שש יריות לכיוונו של רייגן בעת שיצא ממלון הילטון בוושינגטון. יריה אחת פגעה בנשיא. הינקלי זוכה לבסוף בבית המשפט מניסיון רצח בזכות טענה לאי-שפיות.
50 שנה אחרי יציאתו, "נהג מונית" כבר אינו רק דיוקן של ניו יורק מדממת או של דור פוסט-וייטנאם אבוד, אלא מראה מטרידה שממשיכה להשתקף בכל תקופה שבה בדידות וניכור מוצאים לעצמם בית. טרוויס ביקל הוא תוצר של חברה שלא ידעה, וכנראה עדיין אינה יודעת, להקשיב לאנשים שנשברים בשקט. ייתכן שזו הסיבה לכך שהסרט לא התיישן. לא מפני שהעיר נראית כפי שנראתה, אלא מפני שהבדידות האנושית שהוא מתעד נותרה בעינה.
התרעות פיקוד העורף