היוצר חזר לסורו ב-2009, עם "קחי אותי לגיהינום", סרט אימה מקורי וגועלי שהיה להצלחה, אבל לא הייתה לו המשכיות. רק עכשיו, יותר מעשור וחצי לאחר מכן, ריימי שוב חוזר למחוזות האלה. הוא עושה זאת עם "הצילו", שמחזיר עטרה ליושנה ומתגלה כזוועתון המתבסס על תסריט מקורי ומתהדר בדירוג הצפייה R, השמור לסרטים שלא מיועדים לעוללים ולרגישים.
לינדה מתגלה כנעבעכית, ומותירה רושם רע על ברדלי בפגישתם הראשונה, גם מפני שהעזה לאכול כריך טונה לפני כן. מאמר מוסגר: מי שאוכל טונה באופן ספייס אכן ראוי לבוז, וברגע זה איבדתי כל סימפתיה כלפי הדמות שלה. ברדלי מזלזל בלינדה גם מסיבות אחרות, ובכל מקרה מעדיף לקדם על פניה דוש כמוהו, שהוא משחק איתו גולף - ספורט שכמו כל דבר אחר בתסריט, יופיע במערכה הראשונה ויחזור בשלישית.
אף שלא קידם אותה כמובטח, ברדלי לוקח את לינדה עימו לנסיעת עסקים לתאילנד. את הטיסה הוא מנצל כדי להשפיל אותה, ולהקרין לחבריו את האודישן הלא מוצלח שלה ל"הישרדות", אלא מה. מיד לאחר מכן יתגלה שהאובססיה שלה לתוכנית הריאליטי לא מופרכת, אלא רבת-תועלת.
המטוס מתרסק, באחת מסצינות ההתרסקות הכי גרפיות שנראו מאז "לחיות" ו"יעד סופי". השניים הם הניצולים היחידים מההתרסקות ומוצאים עצמם על אי בודד. כאן יש היפוך יוצרות. הקשרים, התארים והנכסים של ברדלי לא עוזרים לו בסיטואציה שבה צריך לדעת איך לצוד חזירי בר כדי שתהיה לך ארוחת ערב. לינדה, לעומת זאת, רק חיכתה לרגע הזה. היא גם עוברת מייקאובר שהופך אותה מחנונית נלעגת לבחורה נחשקת, וזה רק אחד מהטוויסטים הרבים שמצפים לנו כאן. תפנית רודפת תפנית לאורך 113 דקות.
אין בעלילה או בדמויות שום היגיון פנימי או עקביות, והכל כל כך גס ומוקצן שאנחנו גם לא באמת מפתחים כלפיהן רגשות כלשהם - אנחנו לא אוהבים אותן ולא מתעבים אותן, ולא אכפת לנו מי מהן תשרוד, אם בכלל. מה שנותר הוא רכבת הרים מלאת הפתעות. לזכותו של "הצילו" ייאמר שאף פעם אי אפשר לנחש מה יקרה בו עשר דקות קדימה, והוא לא מהסס למתוח את הגבולות.
הרבה מים זרמו בנהר מאז ביים ריימי סרט דוחה כזה, והרבה דם והפרשות נוזליות נשפכים בו. אם סצינה שבה אחת הדמויות מקיאה על האחרת במשך 20 שניות היא דלי הפופקורן שלכם - הגעתם למקום הנכון.
התרעות פיקוד העורף