מנושא לנושא באותו נושא, אמרו מעכשיו: "דום-קום" (Dom-Com) - הז'אנר החדש האהוב עליי מהיום. לעיתים דווקא פורנוגרפי במופגן. לא "ארטיסטי". אלא כזה שנועד לפתות אותך להיכנס למצב תודעה היפנוטי, שבו שחרור הצורך לשלוט הופך למתנה.
סקארסגארד נהדר כאן בתור מושא תשוקה יפהפה ועקשן בצורה בלתי אפשרית, שמרעיף יותר חיבה על כלבו ועל האופנוע האהוב שלו מאשר על קולין. הופעתו של סקארסגארד הופכת חושפנית יותר ככל שהסרט מתקדם; אנו תופסים הצצות לפאניקה ולחוסר הביטחון שמתחת לגישתו הנוקשה של ריי, ואולי גם לפחד שלו שהוא נקשר לקולין יותר ממה שהוא רוצה להודות.
בספר, מערכת היחסים של קולין וריי מגיעה לסוף טרגי. באופן לא מפתיע, הסרט נע בכיוון אופטימי יותר. לקולין יש כישרון להתמסרות, ונראה כי הסרט נוגע ובורח (וחבל) בצדדים בהם התגברות הרצונות של קולין משחררת אותו מהרצון המוחלט בשחרור. ומהר מאוד נעה אל עבר אפיקים קיטשיים, מחוייבי התרה וקתרזיס שלא מתחברים בהכרח עם התהליך שדמותו עוברת.
ישנן גם את סצנות המשפחה הנהדרות, שמסבירות את פער הדורות (לעיתים, מדי מפורשות) בצורה מתוקה-מרה, ומעוררת הזדהות. למרות ההצגה הכמעט מפורשת של האיברים, והרצון לחשוף עוד ועוד בשר בסצינות מפורשות, רגעים כאלה לעולם אינם מנותקים מחייהן הפנימיים של הדמויות.
התרעות פיקוד העורף