מה שייחד את וייזמן היה הפורמליזם העקבי שלו - הוא תמיד נמנע מקריינות, מכתוביות, מפרשנות, ומכל צורה של "האכלה בכפית" של הקשר לקהל. למרות שנמנע מלהדגיש את נוכחותו כיוצר באופן בולט, הסרטים שלו היו רחוקים מלהיות קרים.
מה שמפתיע במיוחד בסיפור הקריירה של וייזמן הוא שהוא בכלל לא תכנן להיות במאי. הוא סיים תואר במשפטים באוניברסיטת ייל, שירת בצבא בין השנים 1954-1956, ואז בילה שנתיים בפריז לפני שקיבל תפקיד הוראה בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת בוסטון. וייזמן אמר שהוא שנא את בית הספר למשפטים, ושהוא חזר לבוסטון ללמד פשוט כי הוא היה צריך עבודה. רק באמצע שנות ה-30 לחייו הוא החליט שהגיע הזמן לעשות משהו שהוא באמת אוהב.
למרות ששוב וייזמן קיבל אישור לצלם בבריג'ווטר למשך 29 ימים, והשיג הסכמות חתומות מהנבדקים שלו, מדינת מסצ'וסטס תבעה לאסור את הקרנת הסרט לפני ההצגה שלו בפסטיבל הסרטים של ניו יורק ב-1967, בטענה להפרת פרטיות - טענה משפטית מפוקפקת, אבל כזו שבכל זאת מנעה מהסרט להיות מוצג בפומבי עד 1991.
התרעות פיקוד העורף