"הולה צ'או" כשהעבר דופק בדלת

יש סרטים שאתה יוצא מהם עם מחשבות וישנם סרטים שאתה יוצא מהם עם פעימות לב מוגברות. "הולה צ'או" הוא מהסוג השני, כזה שנכנס מתחת לעור, מתיישב על נימי האשמה ומלטף אותם בעדינות עד שהם מסכימים למחול ולסלוח.

במרכז העלילה עומד מרסלו (פבלו רוזנברג), שמקבל יום אחד הודעה שמפרקת לו את החיים שלו כאן בישראל. אביו העיוור ואחותו בעלת הצרכים המיוחדים, נמצאים בדרכם אליו מארגנטינה לתקופה לא מוגדרת. עשור של נתק מצטמצם לטרולי אחד ולשני אנשים שמגיעים עם מטען רגשי כבד יותר מכל מזוודה.

הסרט איננו עוסק בהגירה, אלא במחיר הכבד שלה. לא במחיר הכלכלי או הבירוקרטי, אלא האינטימי והמשפחתי. מי אתה אחרי שעזבת והגעת לארץ אחרת. מי אתה כשנשארת ולא חזרת ומי אתה כשאין לך יותר לאן לברוח.

85 דקות בלבד והסרט לא מבזבז שנייה. הוא נע בחכמה בין קומדיה לדרמה, בין רגעים כמעט פארסיים של מבוכה משפחתית לבין סצנות שקטות, כואבות, שבהן שתיקה אומרת יותר מכל דיאלוג. יש בו הומור יהודי - ארגנטינאי חם, כזה שיודע לצחוק גם כשהלב נסדק. איך שוש פוליאקוב אומרת בסרט? "אני לא מבינה מילה, אבל השפה זו שפה נהדרת"

הדמות שגונבת את הסרט  בלי מאמץ ובלי מניפולציה, היא ללא ספק האחות (כורל מלץ). לא בגלל המוגבלות שלה, אלא בזכות האישיות שלה. בתמימות, באופטימיות ובאינטליגנציה רגשית נדירה. היא מזכירה לכולנו אמת אחת פשוטה - אדם אינו סך האבחנות שלו. היא המצפן המוסרי של הסרט, הלב הפועם שלו, והראיה לכך שהחולשה הנתפסת היא לעיתים העוצמה הגדולה ביותר.

הסרט מבוסס על סיפורו האישי של הבמאי (יוחנן חורחה ולר) וזה מורגש בכל פריים. יש כאן כנות מתפשטת ולא מתנצלת. התחושה היא שלא מדובר בעוד קומדיה דרמטית על משפחה, אלא בחשבון נפש מצולם. הידיעה שהסיפור נולד מתוך מפגש אמיתי אחרי עשר שנות נתק, מעניקה לכל מבט ולכל היסוס משקל נוסף. זה לא "בהשראת" זה פצע שעודנו מדמם.

אהבתי במיוחד את האופן שבו הסרט מסרב לשפוט. מרסלו אינו גיבור קלאסי, הוא אדם שנמלט, שבנה לעצמו חיים חדשים ושפתאום נדרש לשלם חוב רגשי ישן. האחריות לא בחרה בו, היא פשוט נחתה אצלו בסלון. המסע שלו אינו הירואי, אלא אנושי. וזה הרבה יותר מעניין.

שלושת המסרים שהסרט מבקש להעביר וחלקם עולים כציטוטים של האב הארגנטינאי המרגש: להגירה יש מחיר, אדם עם מוגבלות גדול ממוגבלותו והמשפחה היא יתוש שנושא את הדם שלך. כל אלו אינם נאמרים בסיסמאות, אלא נרקמים דרך סיטואציות קטנות ומדויקות.

יצאתי מ"הולה צ'או" מרוגשת ועם חיוך קטן כזה, שנשאר גם אחרי שהאורות נדלקים. זה אולי ההישג הגדול ביותר של הבמאי, שמאפשר גם לצחוק וגם לבכות, ובעיקר להרגיש.