עכשיו הוא עולה בארץ הקודש לקראת פורים ופסח, וגם אצלנו הוא צפוי למלא אולמות, ולהוכיח שאפשר לרקוד על שתי חתונות - או לפחות על שתי דתות. דרך סיפורו של המלך היהודי, מציע הסרט הזה להורים הנוצרים את כל המסרים החביבים עליהם, בעטיפה של ממתק אנימציה שאין בו ולו קמצוץ של אלימות או גסויות. הורים יהודים, לעומת זאת, מקבלים הזדמנות נדירה להראות לילדיהם בלוקבסטר שבו הגיבור הוא בן דתם.
ואם הילדים ישאלו, "רגע, למה מטיפים נוצרים עושים סרט על דוד מלך ישראל?", אל תספרו לזאטוטים שהגויים האלה רואים בו את אביו של ישו ועוד כל מיני דברים, אלא פשוט תקנו להם גלידה.
מאחורי ההפקה עומדים אולפני סנרייז, שמקום מושבם בדרום אפריקה, וניכר שהמשאבים שלהם מוגבלים. הניסיון שלהם להתחרות בפיקסאר ודומיהם הוא כמו קרב של דוד מול גוליית - ובמקרה זה, האנדרדוג מפסיד. האנימציה כאן בסיסית, גסה ולא מרשימה. למרבה הצער, גם השירים המקוריים לא מתעלים.
צפיתי בסרט בגרסה האמריקאית שלו, שבה ניכר כי כמה מהדמויות התנ"כיות מדברות במבטא ישראלי חזק - זה מגוחך, כי לא היה מבטא ישראלי באנגלית בימים האלה, אבל הדבר מחדד את המסר הפרו-ציוני.
בתיאורו את המלחמה בפלשתים, הסרט גם מציג את דוד ואת עמו כטובים המוחלטים - וגם מפה אפשר כמובן לגזור משמעויות אלגוריות. אז כן, המציאות מורכבת וכזה הוא גם "דוד", סרט שמצד אחד מנכס את סיפורו של המלך היהודי למטרותיו הנוצריות, ומצד אחר מעניק גם לישראלים יהודים ציונים סיבות לגאווה. מה שפחות מורכב הוא איכותו הקלוקלת של הסרט הדלוח. מה שכן, לפחות מעניין לדבר עליו, בניגוד לשלל סרטי ילדים על זברות מדברות שמוקרנים כרגע באולמות.
בינתיים עוד לא יצרו להיט נוצרי ואנטי-ציוני שיציב קונטרה ל"דוד", והוא ניצח בקרב על הקופות, אבל זו המלחמה של אתמול. עם כל הכבוד לסרטי אנימציה לגיל הרך, זירת הקרב האמיתית היא בטיקטוק, והשאלה החשובה באמת היא מי ינצחו בה - חסידיהם של הקאבי או של קארלסון.
התרעות פיקוד העורף