במשפט הזה טמון גם מה שמבדל את "ליידי בירד" מסרטי ההתבגרות שקדמו לו. בניגוד לסרטים קודמים רבים אחרים, הוא לא מתאר כיצד גיבורתו הופכת לאישה אחרת. תחת זאת, בדיוק כפי שאמא שלה הבטיחה לה, הוא מתאר כיצד הפכה לגרסה הכי טובה של עצמה.
בקיצור, זה עץ עם ענפים רבים. "קראטה קיד: הגדולים מכולם" ממשיך את דרכו של כל אחד מהם, ועושה זאת באופן סימפטי למדי. כמו בסרט הראשון, גם כאן סיפור המסגרת קשור במעבר דירה של נער. הפעם זהו לי-פונג, שבעקבות טרגדיה משפחתית נאלץ לעבור לניו יורק יחד עם אמו. העלילה מתנהלת בהילוך מהיר, ותוך דקה הוא כבר פוגש נערה מקסימה בשם מיה, שמבטיחה להראות לו את העיר, משל היינו בקומדיה נאיבית משנות ה-80. כמובן שההבטחה גם לא באמת מתממשת: הסרט בכלל צולם במונטריאול, ואת השטחים האורבניים רואים בעיקר בצילומים גנריים מלמעלה.
ב"הלילה של ה-12" הם מציגים את סיפורו של בלש המפתח אובססיה כלפי תיק לא מפוענח: מי הצית צעירה באמצע רחוב שומם באמצע הלילה? התשובה הטרגית, כך מתברר עם הזמן, היא שיש בסיס לחשוד בכל גבר בסביבתה, ולא משנה מי האשם האינדיבידואלי, החברה שבה אנו חיים נושאת באשמה קולקטיבית.
כמו סרטים רבים בשנים האחרונות, "הלילה של ה-12" עוסק באלימות נגד נשים, אבל בניגוד לרוב הסרטים, הוא עושה זאת בלי להשתמש בנושא בצורה נצלנית, ועם הרבה תבונה ורגישות. הרגע שבו הבלש מתקשה לבשר להוריה של הנרצחת את הבשורה המרה הוא אחת הסצינות הגדולות של העת האחרונה, הרבה בגלל תצוגת המשחק של בסטיאן בויון, שהיה אלמוני למדי עד הסרט הזה.
מרגריט הקדישה את כל חייה למתמטיקה, שהפכה למרכז עולמה. רגע השיא שלה אמור להגיע כשהיא מציגה את התזה שלה, אך אז מתממש הסיוט הגדול של כל חוקר וחוקרת: אחד הנוכחים בקהל מעיר לה על שגיאה, שמפריכה לחלוטין את כל טענותיה. באותו רגע היקום קורס עליה, והמתמטיקאית מחליטה לפרוש מהמקצוע.
רגע השפל הזה מאפשר לה להמציא את עצמה מחדש ולגלות לראשונה את תאוות החיים שמחוץ לעולם המספרים, אך בסופו של דבר מוביל אותה לשוב בגדול לאהבתה הישנה, לשקם את הקריירה המתמטית שלה, ולהוכיח שלפעמים דווקא כישלונות מולידים את ההצלחות הכי גדולות.