הדמיון בין הסרט החדש ל"כשהארי פגש את סאלי" ניכר גם בפרטים הקטנים. כמו בסרט ההוא, גם כאן הקשר בין הגיבורים מתחיל בנסיבות הכוללות טרמפ חזרה מהקולג'. הטרמפ הופך להרפתקה וכורך את גורלותיהם. אף שלא סבלו זה את זה בתחילה, הם נהיים החברים הכי טובים, אבל רק חברים. היא חובבת טיולים וגם מתחילה לעבוד כעיתונאית תיירות, והשניים עושים הסכם: מה שלא יהיה, כל שנה הם ייצאו יחד לחופשה במקום אחר.
אנו צופים בהם יוצאים לחופשות שנה אחר שנה, והטבע של הדינמיקה הזו הופך את השמירה על האפלטוניות מאתגרת יותר מאשר ב"כשהארי פגש את סאלי". הפיתויים הרי גדולים: שינה באותם חדרים או מרחבים, לילות הוללות וגם סיטואציה אחת שבה אחת הדמויות מוצאת את עצמה ללא בגדים.
הסרט בנוי מארבעה סיפורים. כל אחד מהם ניצב כסרט קצר בפני עצמו, אבל כולם מתחברים בסופו של דבר ומרכיבים פסיפס מרתק של החברה האיראנית. מכיוון שכבר בסופו של הסיפור הראשון מחכה טוויסט עוצמתי, זה יהיה ספוילר נוראי לחשוף ולו פרט עלילה אחד.
אם כך, נאמר רק כי מעבר לעיסוקו בחברה האיראנית ובצורה שבה היא מדכאת את אזרחיה, מעלה הסרט שאלות אוניברסליות. הוא דן בשאלות של מוסר, גורל ורצון חופשי, צולל לתוככי הבנאליות של הרוע ואומר משהו עצוב מאוד: אומנם גם בנסיבות הקשות ביותר כל אחד מאיתנו יכול לשמור על צלם אנוש, אך המחיר שישלם על כך יהיה קשה מנשוא, והנזק יישאר לדורות.
הסיפור הראשון מופתי. שלושת האחרים קצת פחות. הסרט נע בין ריאליזם מטלטל לקיטש מעט מתחנחן, ועדיין זו יצירה מרשימה מכל בחינה שהיא.
בויל פרץ עם "טריינספוטינג", שבדיוק חוגג כעת 30 שנה לצאתו, ולאורך הקריירה היו לו שלל עליות ונפילות. הוא במאי משונה עם קריירה לא אחידה, אבל כאן אנחנו פוגשים אותו במיטבו. ככה זה: יש במאים שככל שהעולם נורא יותר, ככה הסרטים שלהם נהיים טובים יותר.
התרעות פיקוד העורף