קונצרט הרעשים מתוך "תעלת בלאומילך"
בשלב מסוים מחליטים תושבי אלנבי לחבל בדחפורי העירייה כדי לעצור את הרעש הבלתי נסבל, אולם הדבר מוביל למעצרם. במהלך חקירה בתחנת המשטרה הם מחקים את קולות הדחפורים, הטרקטורים ושאר אמצעי הקדיחה והחפירה, בהרמוניות מתואמות היטב.
"סצינת הקונצרט נולדה מתוך הרגישות של אבי לרעש", מגלה רפי קישון. "הוא דמיין מצב שבו במקום להסביר במילים את הסבל, הדמויות פשוט מדגימות אותו דרך קולות, כאילו הן יוצרות תזמורת. מה שקרה על הסט עלה על כל דמיון: הוא עמד שם כמו מנצח על תזמורת, ודחף את השחקנים לעשות את הקולות 'יותר חזק, יותר מוגזם, להשתגע'. השחקנים נכנסו לזה עד הסוף. שייקה אופיר, כהרגלו, הוסיף הבעות וקולות שלא היו בתכנון. בהתחלה אבי חשב לעצור אותו, ואז הבין שזה בדיוק הקסם, שהסצינה יוצאת משליטה בצורה מדויקת. זאת הברקה שנולדה משילוב של רעיון מדויק ושל מתן חופש מוחלט לשחקנים להתפרע בתוך המסגרת".
השוטר אזולאי בוכה ומצדיע מתוך "השוטר אזולאי"
"אבא שלי נתן לשייקה הוראות מדויקות: אתה גאה בדרגה, אתה צועד, ואז ברגע ההצדעה אתה מבין שזה נגמר ונלחם בבכי", אומר קישון. "אבל ברגע האמת קרה משהו אחר לגמרי, שייקה לקח את זה למקום עמוק יותר, אישי יותר. אבי סיפר שהוא עמד שם ואמר לצלם: 'אתה מצלם? אתה קולט?', והצלם ענה שהוא לא רואה כלום כי הוא עצמו עם דמעות בעיניים. זה היה רגע עוצמתי כבר בזמן הצילום, לא משהו שנבנה רק בעריכה. מה שעשה את זה כל כך חזק זה שהוא לא באמת בכה, הוא נלחם לא לבכות. המאבק הזה הוא בעיניי סוג של גאונות שאי אפשר ללמד".
סצינת המשפט של אלטמן ("בשישי לשישי") מתוך "מציצים"
"הצילום של הסצינה ארך יום צילום שלם", מספר ארבל, כיום מנכ"ל חברת הובלת מטענים אווירית. "במשך שש שעות הייתי תלוי הפוך, וזאת הייתה חוויה שהותירה חותם. אורי זוהר לא בחר בתאריך, זה היה התאריך שבו צילמנו את הסצינה, זה באותה מידה יכול היה להיות השביעי או החמישי לשישי. עד היום בכל שנה בתאריך הזה אני מקבל טלפונים והודעות מאנשים. הם כותבים לי 'גוטה הפוך?', 'גוטה ישר?' ועוד שלל סיסמאות. זה כמו עוד יום הולדת".
סצינת הארוחה עם הגפילטע פיש והחתול מתוך "קזבלן"
סצינת אכילת הביצים מתוך "צ'רלי וחצי"
"אנשים תופסים אותי ברחוב ושואלים אותי: ‘כמה ביצים אכלת?'", סיפר לי בארקן בעבר. "אף אחד לא יודע שאכלתי רק חצי ביצה. בזמן הצילום אתה מכניס ביצה לפה, מתחיל לאכול, הבמאי עושה 'קאט' ואז שוב אתה מכניס אותה לפה ומצלמים שוב. אחרי זה אני מרגיע את השואלים ואומר: 'גם זאביק אכל חצי ביצה, אבל עם הקליפה'".
"הרעיון עם הביצים היה שלי ושל אלי תבור", אומר דוידזון. "חיפשנו משהו קטן, יומיומי, שיכול להפוך למשהו קצת משוגע - וזה עבד. ידענו לאן אנחנו רוצים להגיע, לרגע שזאביק יאכל ביצים עם הקליפה. זאביק כמובן הסכים, למרות שזה לא הדבר הכי נעים בעולם. הוא לא באמת לעס את הקליפות כמו שזה נראה, אלא ירק בין הטייקים. זה היה גם סוג של סגירת חשבונות קומית בין הדמויות, כי גם מאחורי הקלעים היה בין זאביק ליהודה אלמנט כזה של עקיצות הדדיות".
סצינת הקציצות ("יא ווארדי איזה קציצה") מתוך "חגיגה בסנוקר"
הלהיט הקולנועי השני והאחרון שבו כיכבו יחד זאב רווח ויהודה בארקן היה "חגיגה בסנוקר" (1975) בבימויו של בועז דוידזון. הסצינה המפורסמת בסרט, שתמונתה הפכה לאייקון תרבותי המעטר דוכני פלאפל ושווארמה ברחבי ישראל, היא סצינת הקציצות.
בסצינה יושבים בביתו של הרב ה"שדכן" המתחזה חכם חנוכה (רווח) והחתן גבריאל (בארקן), שבא לבקש את ידה של בת הרב במקום אחיו התאום עזריאל. הרב, המבקש לבחון את מידת בקיאותו של החתן במקורות לפני שיסכים לשידוך, מפנה אליו שאלות מהמסורת היהודית. כאשר הוא מבקש להשלים את הפסוק "ארץ זבת חלב ו…", גבריאל המבויש מתחמק ומשיב "ימשיך כבודו", בעוד חנוכה יושב לצידו עם "ימשיך כבודו" משלו, כשלבסוף משלים הרב את השאלה של עצמו.
השאלה הבאה, "מי הם עשרת הצדיקים שנכנסו בחייהם לגן עדן?", כבר מותירה את השניים חסרי אונים לחלוטין. גבריאל, שאינו יודע דבר בענייני תורה, מנסה למשוך זמן ובינתיים ממלא את פיו בקציצות שמוגשות לשולחן, בעוד חכם חנוכה מצטרף אליו ומרעיף שבחים על המטבח הביתי עם הקריאה שהפכה למטבע לשון: "יא ווארדי, איזה קציצה!".
רגע הישועה מגיע כאשר עזריאל נכנס לבית הרב, חנוכה מצליח להחליף בין האחים מבלי שאיש יבחין. עזריאל משיב נכונה לשאלת הרב, אך מסתבך כשהוא מבקש לשתות כוס חלב, מבלי לדעת שאחיו טרף קודם כמות גדולה של קציצות.
"בתקופה שבה כתבתי את התסריט עבדתי בשבועון 'העולם הזה' וקיבלתי ספרים לביקורת", משחזר התסריטאי אלי תבור. "אחד הספרים שקיבלתי היה אנציקלופדיה תלמודית. בדיוק כתבתי את הסצינה על המפגש בבית הרב, אז ניגשתי לאנציקלופדיה, לקחתי כרך מקרי, פתחתי אותו וראיתי את הסיפור על עשרת הצדיקים שהובטח להם מקום בגן עדן עוד בחייהם. משם פיתחתי את הסצינה ואת הדמות של חנוכה. היה חשוב לי ליצור מצב שבו יהיה משהו שיזעזע את הסיטואציה. לא היה לי פתרון. דיברתי עם אורי זוהר, לפני חזרתו בתשובה, והוא זרק לי רעיון כל כך פשוט: חלב. זה פתר את הכל. אחד אוכל קציצות, השני מבקש חלב. זאביק רווח בנה את הדמות כשבועז נותן לו חופש מוחלט. הוא הביא את המשקפיים עם העדשות מתחתיות של בקבוקים, זאת הייתה המצאה שלו. 'ימשיך כבודו' היה אלתור של יהודה וזאביק, וגם השאלה לרב: 'מה, ככה נכנסו חופשי (לגן עדן)?' הייתה אלתור. האווירה הייתה מאוד חופשית על הסט, הרגשתי כאילו אני מארח מסיבה. כל אחד היה יכול להציע רעיון - שחקנים, אנשי צוות, אפילו חשמלאי. אם משהו עבד, הוא נכנס. ככה נבנתה הסצינה, מתוך משחק ואלתור בתוך מסגרת כתובה".
"30 שנה, לך תזכור" מתוך "גבעת חלפון אינה עונה"
"מה אתה עושה אם המצרים מתקדמים אל עבר המוצב?", שואל המח"ט את חסון. "מה שעשינו ב-56'", עונה חסון. "מה עשיתם ב-56'?", מקשה המח"ט וחסון משיב: "מה שעשינו ב-48', אין יותר טוב מזה, בטח!". "ומה עשיתם ב-48'?", המח"ט מתעקש לקבל תשובה. על כך עונה חסון בחיוך: "30 שנה, לך תזכור, אני יודע...".
הסצינה עם סטלה המגמרת מתוך "אסקימו לימון"
אחד הרגעים הזכורים והמדוברים ביותר בקולנוע הישראלי הוא מהסרט "אסקימו לימון" (1978), הראשון בסדרת הלהיטים שכבשו את הקופות והפכו לסמל של נעורים פרועים.
ברגע השיא סטלה צועקת את המשפט שהפך לאחד הציטוטים המפורסמים בתולדות הקולנוע הישראלי, "אני מגמרת", ומכאן נולד הכינוי "סטלה המגמרת". בהמשך חוזר בן זוגה של סטלה הביתה במפתיע, תופס את יודל'ה העירום ורודף אחריו בבית ובחצר.
"את הסצינה של 'סטלה המגמרת' אני הבאתי", מספר אלי תבור, שכתב את התסריט יחד עם במאי הסרט בועז דוידזון, שעל זיכרונות נעוריו משנות ה-50 מבוסס הסרט. "כשהייתי נער בצופים, שמענו שיש אחת ש'נותנת' והלכנו שלושה חבר'ה אליה, וקרה דבר דומה למה שקרה בסרט".
"זו הייתה סצינה לא פשוטה בכלל", אומר דוידזון. "כולם התביישו, גם אני, לכן היה לי קשה לצלם אותה. אם זו הייתה סצינה דרמטית רצינית, זה היה הרבה יותר קשה, אבל ההומור אפשר לנו לעבור דרך המבוכה. היו רגעים של אי-נוחות על הסט, אבל דווקא זה מה שנתן לסצינה את האותנטיות שלה. הייתי צמוד לצלם אדם גרינברג ושאלתי אותו תוך כדי הצילום: 'זה עובד?', כי אז לא היה מוניטור לבמאי. הוא דרבן אותי ללכת עוד יותר רחוק עם הסצינה. בסוף מה שנשאר זה רגע שהוא גם מביך וגם מצחיק, וזה בדיוק הקסם שלו".
"זו הייתה הסצינה שהכי סבלתי בה בצילומים", מודה צחי נוי, "כשקראתי את התסריט, עברתי על הדפים האלה מהר. אמרתי, זה לא יהיה. כל כך התביישתי. כשהגיע היום הייתי נבוך, דפק לי הלב, הזעתי. כולם היו בחדר וכשצילמו את התחת שלי מלמעלה, נערת המים נכנסה לחדר, שואלת אם אני צמא והנהג שואל באיזו שעה אני חוזר הביתה".
סצינת הלבן מתוך "הלהקה"
בסצינה המדוברת מקריאים מפקדי הלהקה את שמות חבריה ומפזרים אותם אל מקומות השיבוץ החדשים שלהם. ואז שזמי קליין, חבר לשעבר בלהקה בגילומו של גורנשטיין, לוקח קופסת לבן וצועק על הבמאי: "לבן? הנה לבן!", כשהוא שופך על עצמו את הלבן. זה גורם לבמאי להתגלגל מצחוק ולהחזיר את החבורה לחדר החזרות.
"לא ידעתי מראש שאשפוך על עצמי לבן", מספר גורנשטיין על הסצינה המאולתרת שהפכה לאייקונית. "באותו יום צילום אבי אמר שהתפקיד שלי עכשיו יהיה להציל את הלהקה, שזה צריך לקרות עם לבן ושיש לי רק טייק אחד, כיוון שאין בגדים להחלפה עבורי. התהלכתי בחורשות של צריפין, מקום הצילומים, ושברתי את הראש מה אעשה. ואז זה קרה. כולם היו בשוק, ואז התפקעו מצחוק. אף אחד לא ידע שזה הולך לקרות, אפילו לא אני".
התרעות פיקוד העורף