העלילה עוקבת אחר הזמר מילדותו הצנועה ועד לפריצה המטאורית שלו בשנות ה-80. הסרט אינו מנסה להקיף את סיפור חייו כולו, אלא מתמקד בפרק אחד - זה שמשרטט את עלייתו לתהילה.
כדי להבין את ההחלטה לעומק, צריך לחזור לשנת 2009 ולמותו הפתאומי של ג'קסון, שנקבע כדום לב לאחר מנת יתר של הסם "פרופופול". לאחר מותו, רבים התאבלו עליו, ממעריצים ועד סלבריטאים, אך לצד האבל נרשמה גם עלייה חדה במכירות אלבומיו. עלייה שכמובן תורגמה, וממשיכה לתרגם את עצמה, לרווחים נאים עבור האחראים על עיזבונו.
ואכן, אם בוחנים את הסרט נטו כפסקול לחייו, הוא עובד היטב: מנקודה לנקודה הצופים עדיין מזיזים את הגוף בכיסא, ואף מקבלים מעין "קליפים" חדשים, מושקעים ומסקרנים ללהיטיו הגדולים. במקרה של מייקל ג'קסון, התסריט לא חייב להיות יצירת מופת - וגם לא המשחק או כל אמצעי קולנועי אחר. כל עוד המוזיקה מתנגנת, הנוסטלגיה נכנסת לפעולה והופכת את חוויית הצפייה לנעימה ובעיקר סלחנית.
הבחירה בנרטיב מוגבל וספציפי מאפשרת ליוצרים לקבוע מה רלוונטי ומה לא, למה מתייחסים ועל מה מדלגים ובכך, למעשה, לשכתב מחדש את סיפור חייו של אדם, באופן שמאפשר הן לצופים והן למשפחתו לראות אותו באור אחר. ולא במקרה מצוינת כאן המשפחה: היא מעורבת הן מאחורי הקלעים והן על המסך, כאשר אחיינו של מייקל ג'קסון מגלם את דמותו של כוכב הפופ הנערץ.
הסרט נפתח בילדותו, בתחילת דרכו בעולם המוזיקה במסגרת "חמישיית הג'קסונים", ומסתיים בדיוק ברגע שבו הוא מגיע לשיא תהילתו - עדיין שחור, עדיין רווק, עדיין נטול האשמות, וכמובן גם נקי מכל הרגלים כמו שתייה או עישון. כאשר מביטים בו דרך המסך הגדול, לרגע נדמה שמלאך ירד לבקר אותנו על פני האדמה.
החלק האכזרי ביותר באותה ביוגרפיה בא לידי ביטוי בבחירה מודעת להציג שורה של אינטראקציות עם ילדים - כולן מציגות את הגיבור באור חיובי, אמפתי ומעורר השראה. בין אם מדובר בביקורים בבתי חולים אצל ילדים חולים, ובין אם במפגש חד-פעמי בחנות צעצועים, שבה מייקל ג'קסון עוצר, מחייך וחותם לכל אחד ואחת מהילדים בסבלנות אינסופית.
התרעות פיקוד העורף