העיבוד הקולנועי שינה הרבה לעומת המקור. למשל, מחק את הזהות היהודית של שתי הגיבורות וגם אימץ בסופו של דבר גישה פייסנית בהרבה כלפי העריצות של העורכת הראשית. אך כמוהו, גם הוא היה רומן חניכה של דג מחוץ למים. סיפורה של חננה חסרת מושג, שעוברת מסע חישול תחת שרביטה של דיקטטורית האופנה המחוספסת בעולם.
לאנדריאה ולאמילי יש דיאלוגים שמתייחסים לסרט הקודם, למשל על אכילת פחמימות, אבל זה בשוליים. עיקר העלילה שונה לחלוטין. הפעם לא תראו את אנדריאה מתרוצצת ברחובות ניו יורק כדי להביא למירנדה קפה או מקבלת שיעורים באופנה. כאן, העלילה מתמקדת בתככים מאחורי הקלעים של המגזין, שמסמלים את הקרב על פניה של התקשורת.
מירנדה, שהייתה הדמות עם הכי הרבה כוח בסרט הקודם, נשארת הפעם פסיבית למדי. הפעולה מגיעה בעיקר מהכיוון של אנדריאה ואמילי. שתיהן בוחשות בקלחת, אם כי יש להן חזון שונה. האחת רוצה לשמר את העבר, ולשנייה יש רעיונות דיסטופיים יותר. ייאמר לזכות הסרט שהוא לא נופל לקלישאות של "קרב חתולות" וגם לא מציג אף אחת מהן כנבלית. באחת הסצינות היפות, לאחת מהדמויות יש הזדמנות לסגור חשבון עם השנייה ובמקום זאת היא מעצימה אותה, ובין השתיים יש רגע של אחווה. הן גם מנצלות אותו כדי לאכול צ'יפס, שזה תמיד משמח.
ברור כל הזמן מה מרכז הכובד העלילתי: העימות בין העולם הישן והחדש. כמה מרגעי השיא מתרחשים במילאנו, גם בגלל האופנתיות והיופי של העיר, וגם כי איטליה הקלאסית מהווה כאן סמל לקלאסה האותנטית של פעם, כזו שעלולה להיעלם לנצח - ממש כמו פומפיי, שגם אותה מזכירים כאן.
מול הסטייל המילאנזי עומדים אנשי תאגידים מעונבים, תאבי בצע וחסרי נשמה, שרוצים להחליף אותו באלגוריתמים מהונדסים. הסרט נראה כהמחשה לקללה הסינית "מאחל לך לחיות בזמנים של שינוי". העמדה שלו ברורה: העולם שמייצגות אושיות כמו מירנדה אינו חף מבעיות, אבל הוא גן עדן לעומת העתיד שמכינים לנו תאגידים, חברות ייעוץ למיניהן, אימפריות של בינה מלאכותית ואנשי "חזון" כמו אילון מאסק.
קל לבטל סרטים כמו "השטן לובשת פראדה 2" במושגים מתנשאים ומבטלים כמו "צ'יק-פליק", "סרט בנות", "גילטי פלז'ר" ועוד שטויות כאלה. למעשה זה סרט פיקח ומפוכח, רציני מאוד וגם עגום מאוד, שמפגין גישה מלנכולית לגבי העתיד של עולם התוכן.
מי שקוטלים את הסרט מרתיחים אותי. הכי קל להיכנס בסרטי המשך - הם הרי שק אגרוף נוח עוד יותר מאשר בני גנץ. הכי קל לשלוף מהמותן תלונות על כמה הם ממוחזרים ומיותרים, במקום להבחין מה כן יש בהם, אבל ניחא. למי שטוען כי "השטן לובשת פראדה 2" מיותר אגיד בכל זאת דבר אחד: ברור שהוא הכרחי, כי אחרת ארסנל לא הייתה מעפילה לגמר ליגת האלופות, וזה הכי חשוב. הפעם הקודמת שהגיעה למעמד הזה הייתה כשהסרט הראשון יצא, ועכשיו זה קורה שוב, ולא ייתכן שזה צירוף מקרים. אן האתוויי, אגב, ידועה כאוהדת שרופה של ארסנל. כשפריז סן ז'רמן תנצח את קבוצתה האהובה 0-4 במשחק הגמר, זה בטח קצת יקלקל לה את שמחת ההצלחה בקופות.
התרעות פיקוד העורף