"הנוצרים שונאים את הדרוזים ואת השיעים ואת הסונים ואת הפלסטינים; הדרוזים שונאים את הנוצרים ואת השיעים ואת הסונים; השיעים, דפקו אותם כל השנים, אז הם שונאים את כולם; הסונים שונאים את מי שהראיס שלהם אמר להם לשנוא, והפלסטינים שונאים אחד את השני, חוץ מזה שהם שונאים את האחרים; אבל לכולם יש מכנה משותף אחד - כולם מה זה שונאים, שונאים אותנו, את הישראלים. הם היו רוצים לפוצץ לנו את הצורה אם הם היו יכולים אבל הם לא, בגלל צה"ל. טוב, לא כל צה"ל, רק הפראיירים שנמצאים בלבנון".
"אני מסתכל על הסרט עכשיו בהשתאות, כי אני רואה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. לא כפארסה, אלא כטרגדיה", אומר הבמאי אלי כהן. "מצד אחד הסרט לא איבד את האקטואליות שלו, למרות ההבדלים שנוצרו עם השנים; בסוף לבנון היא לבנון וחיילים הם חיילים. אני חושב שאם זה דומה למשהו, אולי זה דומה למלחמה שניהלנו בעזה בחרבות ברזל מבחינת השאלות המוסריות".
מלחמה בלי הכרעה
"המחשבה הייתה שזה מיועד להקרנה פנימית בצה"ל, ואולי יתמזל מזלנו ונקרין את זה פעם בסינמטק", אומר כהן, "לכן זו לא הייתה יוזמה קולנועית לעשות סרט שיגיד משהו חדש על אומנות הקולנוע. התבססנו על סרטי מלחמה קלאסיים, בעיקר של מלחמת העולם השנייה. יצרנו אוסף טיפוסים, בהם האמיץ, הפחדן, הבלפן, הבאנו שחקנים והיה טקסט כתוב וגם אפשרות לטקסט חופשי. צילמנו בכפרים, עם אנשים מקומיים שהשתתפו בסרט לפעמים מרצונם ולפעמים באקראי. זה הכוח שלו".
במרכז העלילה ניצב גדי, קצין צעיר מחטיבת גולני, שנוחת היישר מהחממה של קורס הקצינים אל תוך הכאוס המדמם של לבנון. הוא מגיע לפקד על מחלקה בגדוד 13, נכנס לנעליו הגדולות של המפקד הקודם, בועז, שנהרג בהיתקלות עם מחבלים, ומוצא שתמונת עולמו המסודרת והערכית מתנפצת לרסיסים מול המציאות.
הסרט מצייר תמונה חריפה ונוקבת של חיי היומיום במוצבים; הוא לא נרתע מהמורכבות העדתית והדתית של מדינת הארזים במלחמת לבנון הראשונה, ומציב מראה אל מול הדילמות המוסריות של לחימה בלב אוכלוסייה אזרחית.
שחקנים חיילים
הסרט צולם בתקופה האחרונה של צה"ל בלבנון, לפני הנסיגה לרצועת הביטחון ביוני 1985. "הגיעו צלמים מכל העולם לצלם את המאורע", מספר כהן, "אנחנו כבר צילמנו שם, והסצנה הזו נכנסה לסרט".
חלק מהסרט צולם באל-ח'יאם, כשבתפקידי ניצבים השתתפו תושבי הכפר וחיילי צה"ל ששירתו באזור ואבטחו את הצילומים. "לנו במכללת תל חי, ובכל בוקר היינו עוברים את הגבול לצילומים בנפת מרג' עיון", מספר כהן. "למזלנו, תושבי הכפר הלבנוני שיתפו פעולה עם צה"ל, מה שהקל עלינו בצילומים אך לימים הפך את הכפר למושמץ בעיני הלבנונים".
התסריט, לדבריו, השתנה תוך כדי תנועה. "הייתי קם בבוקר בארבע, כותב משהו, ובחמש וחצי כבר יצאנו לצילומים", אומר כהן. "הכל היה מאולתר. רצינו לצלם ג'יפ נוסע, אבל אמרו לנו שאין ג'יפ אלא שני טנקים, אז שינינו בהתאם לכך את התסריט".
"החוויה האישית שלי הייתה כזו שנכנסתי לתפקיד באופן עמוק מאוד", מספר עופרי. "חיפשתי את הקשר עם המקומיים, חיפשתי את החיים שמעבר לכלי הנשק, מעבר למדים ומעבר למושגים הצבאיים. חיפשתי את הקשר האנושי עם האנשים, ומצאתי אותו".
סרט עם כדור בקנה
"כשצעירים, עושים דברים בלי לחשוב יותר מדי", אומר מזרחי. "לעשות סרט כשאתה עם כדור בקנה כי יש מלחמה מסביב - זה מוזר. האנשים מסביב הם לא סטטיסטים, ומכל פינה יכול לצוץ עליך מחבל. כיום אני מבין שהרעיון היה בעייתי. איך מתפקדים כשיש אירוע אמיתי, זו שאלה גדולה שלא חשבתי עליה בזמן אמת".
"חיזבאללה החל לירות", נזכר כהן. "שאלתי את עצמי איך צה"ל יעמוד בזה אם יכריזו ששני חיילים נפצעו כשהם בעיצומה של סצנה בסרט? אבל חלק ניכר מהצלחת 'שתי אצבעות מצידון' נובע מהעובדה שצילמנו במקומות אמיתיים, מוקפים בחיילים אמיתיים".
"לא ידענו שאנחנו עושים סרט שייצא החוצה; חשבנו שזה סרט פנים-צה"לי", אומר מזרחי. "בתור מי שבא לעשות סרט למילואים ולחיילים, זה נתן לנו איזשהו היגיון למה אנחנו עושים את זה בעצם".
צילומי הסרט בלבנון ארכו כשבועיים, ובהמשך נעשו עוד תוספות של צילומים בארץ. כהן הגיש את החומר המוגמר לדובר צה"ל. "ברגע שבצבא ראו שיש סרט עלילתי באורך מלא, הרמטכ"ל ואיתו חלק מהבכירים חשבו ששווה להפיץ אותו גם בבתי הקולנוע, דבר שלא נעשה מעולם", אומר כהן.
מיליון צופים ואמא
המשימה למצוא מפיץ לסרט לא הייתה קלה, שכן המפיצים הבולטים לא ראו בו פוטנציאל ללהיט מסחרי. "כשהקרנו את הסרט בפני מפיצים, הם אמרו: 'כבר שלוש שנים אנחנו רואים בחדשות את לבנון, זה נמאס לאנשים'", מספר כהן. "הם טעו, כולם. זו הייתה טעות עסקית גדולה, כי בסוף הסרט הכניס המון כסף למי שקפץ על המציאה".
"שתי אצבעות מצידון" היה הסרט הראשון שרכש והפיץ. "הייתי כמו בלש", אומר קולר. "ידעתי מי עומד מאחורי כל סרט ישראלי שיוצא והכרתי את כולם. ככה אלי כהן הזמין אותי להקרנת הבכורה של הסרט שנערכה בפני אלופי צה"ל. כשהסרט הוגש למכרז והבנתי שהגיעו להקרנות מפיצים כבדים, ידעתי שאין לי סיכוי מולם. בכל זאת החלטתי לגשת למכרז ונתתי הצעה שבכל הקרנה תהיה שורה לחיילים, שיצפו בו חינם. נתתי מקדמה של 350 אלף דולר, לא יודע איך הגעתי לסכום הזה, כי לא הייתה לי פרוטה. בסוף התברר שמכל ההצעות זכיתי".
באפריל 1986 רכש קולר את זכויות ההפצה של הסרט והחל לגייס משקיעים לטובת השקעה בפרסום וביחסי ציבור לסרט. על כרזת הסרט ניצב אבוטבול, אף שתפקידו בסרט היה משני לעומת פינקוביץ', שכיכב בתפקיד הראשי. "שיש הבין שאלון הוא הכוכב שיכול להוביל את הקמפיין והתרכז בו בכרזה הרשמית", מציין כהן. "הוא מופיע באותה תמונה במלוא הדרו, מלוכלך מבוץ, עם מטפחת על הראש וחיוך מלא כריזמה. אחרי הסרט הזה חיזרו אחריו במאים ומפיקים, והכישרון שלו הוביל אותו לקריירה בינלאומית מצליחה ומוצדקת".
על הליהוק של אבוטבול, ששיחק לפני הצבא במספר סרטים שלא התפרסמו, אומר כהן: "יורם, העוזר שלי, אמר שיש בחור שכבר הופיע בסרט, רק שהוא קצת לא ממושמע ונדמה לו שהוא במעצר. אמרתי למפיק מטעם דובר צה"ל שאני רוצה לראות אותו. אלון הגיע פרוע, עליז, מלא שמחת חיים. אמרתי 'טוב מאוד, הוא מתאים'. ברור לכולם שבסרט אבוטבול הוא חייל ממוצא צפון-אפריקאי, למרות שבתסריט ג'ורג'י אמור להיות רומני. אבל ידעתי שזה בול, כי אלון היה מפוצץ בכריזמה, רק לא ידעתי עד כמה הוא מוכשר".
קולר החל להפיץ את הסרט בבתי קולנוע ברחבי הארץ, וההצלחה הייתה מיידית. "הסרט הביא לבתי הקולנוע בישראל כמיליון צופים", מציין קולר. "הוא היה הסרט הנצפה ביותר בישראל בשנה שבה יצא".
הסרט עורר עניין בינלאומי בזכות העובדה שהוא התקבל לפסטיבל הסרטים בקאן ובטורנטו. אבל למרות ההתלהבות, הפצתו בחו"ל לא יצאה לפועל. "שיש היה מאוהב בסרט עד כדי כך שהוא חנק אותו", מסביר כהן. "הוא הציב תנאים לא הגיוניים לחברות ההפצה מחו"ל, והן החליטו לרדת מהרעיון".
בדצמבר 1986 פנה קולר לבג"ץ בדרישה שהסרט ייצג את ישראל בתחרות האוסקר, במקום "אוונטי פופולו", סרט שעסק בסכסוך הישראלי-ערבי דרך עיניהם של חיילים מצרים במהלך מלחמת ששת הימים. השופטים סירבו להתערב בנושא ודרישתו נדחתה.
יורים ובוכים
"הסרט לא נועד לעשות יחסי ציבור לצבא וגם לא לבקר אותו, הוא נועד להעלות בעיות מוסריות ואתיות: איך מתנהגים כשיש מלחמה ומה ההבדל בין אזרחים ללוחמים", אומר כהן. "מאחר שלא סימנו כיוון פוליטי ברור, התגובות היו מגוונות: חלק מצאו בו נימה אנטי-מלחמתית; היו שטענו שאנחנו משפילים את הצבא ומראים אותו בחולשתו ובחוסר המשמעת שלו; היו שראו בו סרט שנועד להגביר את ההזדהות עם הצד הישראלי; והיו מי שחשבו שהוא כתב אשמה כי הראינו הרג של אזרחים".
"הטענה העיקרית נגד הסרט הייתה על התחסדות מסוימת: 'יורים ובוכים'", אומר בן זאב. "הרגישו שהצגנו רק צד אחד, את הרגישות של החיילים, ולא בחנו לעומק כל סיטואציה. אבל מלכתחילה הסרט הזה לא נועד לכך, הוא היה סרט הדרכה שבא מהעיניים של החיילים".
"אני מאמין שצעירים שמתגייסים לצבא יתעניינו בסרט הזה, כי הוא עוסק בחיילים ובמלחמה", אומר כהן. "אלו נושאים רלוונטיים תמיד". מזרחי חושב אחרת: "אם מישהו צעיר יצפה בסרט עכשיו, הוא לא בהכרח יבין את המורכבות שבו ואת המנטליות שהייתה לנו אז, שהשתנתה מאז. אי אפשר למצוא את הסרט היום באיכות גבוהה, והטלוויזיה לא בדיוק מקרינה אותו. הוא שייך לאותה תקופה".
מילות השיר מתארות את שגרת החיים של חייל קרבי בלבנון, את געגועיו לנערתו ששכחה אותו ואת מצב רוחו השפוף. המילים עממיות וכתובות בגוף ראשון, בניגוד לממלכתיות ולכובד הראש שאפיינו את רוב שירי המלחמות עד אז. בניגוד לשיר של ברקוביץ', השיר של כהן לא קרא לנסיגה מלבנון ולא הציג עמדה פוליטית. הוא תיאר את המציאות היומיומית דרך עיניו של חייל ישראלי בלבנון.
בסצנה שבה מושר השיר בסרט, מגיעה הופעת אומנים ללבנון, אולם קצר חשמלי מונע את תחילת ההופעה. החיילים שממתינים להופעה קוראים לאפי לשיר, והוא נעמד ומתחיל לשיר את "שתי אצבעות מצידון" ללא ליווי אינסטרומנטלי.
עם צאת הסרט, זכה גם השיר להצלחה מיידית, העפיל לראש מצעדי הפזמונים והפך את עופרי לכוכב - רק שהוא לא היה בארץ כדי ליהנות מזה. "טסתי ללונדון ללמוד קולנוע מיד כשהשיר יצא", הוא מספר. "השיר שיקף בדיוק את הלך הרוח של מלחמת לבנון הראשונה. זה שיר שהאנושיות בו חזקה יותר מכל דבר. הוא לא שלי, הוא של החיילים. הלוחמים מסיירת הצנחנים שהשתתפו בסרט הם הגיבורים האמיתיים. אליהם שרתי. אני רק הייתי הכלי להעביר אותו".
"זו אותה אדמת טרשים, אותו נוף ואותו אויב, אלו אותם חיילים שהתפקיד שלהם הוא להגן, והם מוצאים את עצמם חסרי אונים גם מול המלחמה הזאת", אומר עופרי. "תמיד הייתה לי תקווה שהנסיגה מלבנון תביא לרוגע, אבל אני רואה שהיא הביאה להתחמשות ולהחדרת הרוע בצורה הרבה יותר עמוקה. זה כאילו הרדימו אותנו וישנו בשמירה, ועכשיו אנחנו משלמים על זה בריבית דריבית".
התרעות פיקוד העורף