"רפסודיה בולגרית": התסריט והבימוי לא מצליחים להציל את הסרט מקריסה

כל ספר הסוקר את אירועי השואה יודע לספר כי נס ההצלה ברגע האחרון של יהדות בולגריה "האורגינלית", שאירע בחודש מרץ 1943, כרוך באופן הדוק באסון השמדתם של יהודי מקדוניה ותראקיה - שני המחוזות הבלקניים שסופחו לבולגריה שנתיים קודם לכן ונשלטו אף הם על ידי בית המלוכה של סופיה.

הדיל שעשו אנשי החצר של המלך בוריס ה־ 3 עם נציגי הרייך השלישי כלל את הקרבתם של היהודים החדשים מהסוג ה"נחות" (מהבחינה הלאומית בולגרית) תמורת חילוצם מהמוות של היהודים הוותיקים יותר בממלכה. זה נשמע מעט מסובך כשקוראים זאת במאמר ניתוח היסטורי, אך הסיטואציה הטעונה הזו מועברת בבהירות במהלך "רפסודיה בולגרית", ולמעשה זוהי תרומתה הבולטת של הפקה זו המשותפת לבולגריה ולישראל.

בסופיה בירת בולגריה חיים מוני וז'וז'ו, שני חברים החווים יחד את נפלאות גיל ההתבגרות. האחד הוא יהודי, האחר הוא שכנו הנוצרי. בעיר החוף המרוחקת קאוואלה שבמחוז תראקיה, שזה עתה סופח מיוון לבולגריה, חיה הנערה היהודייה שלי (אנג'לה נדיאלקובה), שהיא קרובת משפחה של מוני (כריסטיאן מקרוב). מסע אחד שעורך הנער אל ביתם המרוחק של הנערה ומשפחתה, די בו כדי לכרוך את נפשו בנפשה. אלא שמאוחר יותר, כששלי הנאווה מגיעה לביקור גומלין בסופיה, מצטרף גם השכן ז'וז'ו (סטפן פופוב) אל מעגל מעריציה. בקיצור: יש לנו כאן עסק עם משולש טעון בהיבטיו ההורמונליים. באופק מתקדרים שמי הטרגדיה, שהרי משפחתה של שלי משתייכת ליהודים "הנחותים", שיועמסו בקרוב על קרונות בדרכם לאתר ההריגה בטרבלינקה, ואילו משפחתו של מוני היא בולגרית אסלית ונהנית מהגנתו של המלך.

עירוב הפן ההיסטורי בסיפור ההתבגרות הנאיבי מקנה לסרט נקודת כובד שעשויה הייתה להציל אותו מקריסה, אם "רפסודיה בולגרית" היה מצויד בתסריט ראוי יותר, ואם במאי הסרט היה מצוי בשיא כושרו היצירתי. אבל מה לעשות שלא התנאי האחד, ובטח שלא התנאי הנוסף, מתקיימים בהפקה זו. איוואן ניצ'ב, שביים את "רפסודיה בולגרית", ואף היה שותף לכתיבת התסריט, הוא מוותיקי תעשיית הסרטים בבולגריה, והרקורד הפילמאי שלו הוא בן למעלה מ־ 40 שנה, וכולל גם שלושה סרטים קודמים שבהם בולט הרקע היהודי. בניגוד לתעשיות סרטים של מדינות הבלקן דוגמת טורקיה, יוון, רומניה וארצות יוגוסלביה לשעבר, שהשכילו עם השנים להמריא לשיאים יצירתיים בעלי משמעות, התקשו הקולנוענים הבולגרים, ובכלל זה ניצ'ב המנוסה, להשתחרר מההשפעה הסובייטית הגמלונית, שהדים שלה מהדהדים עדיין באופן עיצובן של סצנות רבות ב"רפסודיה בולגרית".

העמדה עצית בנוסח מסכת חג בקולחוז, מהולה במשחק מודגש ומוגזם, ובמגע יד כבד וחסר השראה של בימוי הנטול דמיון חזותי. אלה הן למרבה הצער התכונות הקולנועיות היותר בולטות בסרט זה, שדומה כי אינו מוכן לוותר על שום סצנה קלישאית ובלויה מעודפי שימוש. המנוע שעמד מאחורי הסרט שצולם בבולגריה הוא המפיק הישראלי ניסים לוי (בצוותא עם האחים אדרי ושאול שרצר), שביחד עם כספי קרן רבינוביץ' התל אביבית דחפו קדימה הפקה בולגרית זו, שלה תרמו מניסיונם גם הצלם עדי רייס והשחקנים מוני מושונוב ואלכס אנסקי. האחד מגלם את אביו של הנער מוני, ואילו האחר מגלם את דמות הסבא של הנערה שלי. אבל עם כל הרצון הטוב, גם הם מתקשים לסייע בחילוץ הסרט מדשדושו במקום.