בקיץ 1965 הגיש רולף פאולס לנשיא המדינה זלמן שזר את כתב האמנה שלו כשגריר מערב גרמניה בישראל, ובכך החל עידן היחסים הדיפלומטיים בין מדינת היהודים לבין יורשי הרייך השלישי. לציון 50 שנה לאירוע המכונן ההוא מארגן עתה מכון גתה, העוסק דרך קבע בהפצת תרבות גרמניה ברחבי תבל, מבצע הקרנות שאפתני, שיעקוב בקפידה פרטנית אחר התפתחותו של הקולנוע מתוצרת גרמניה במרוצת כל אותו יובל שנים.
העיקרון הוא פשוט: מדי שבוע יוקרן בסבב סינמטקים כלל ארצי סרט גרמני אחד, שאמור לייצג תוצרת פילמאית של שנה מסוימת. וכך, במרוצת שנה שלמה, תתפרס לה בתל אביב, חיפה, ירושלים, חולון ושדרות רטרוספקטיבה מקיפה של העשייה הקולנוענית בגרמניה. אמש נפתח מפעל ההקרנות בסרט הטעון "פרידה מאתמול", שהופק בדיוק לפני 50 שנה ומייצג רגע מכונן בתולדות הסרט ה(מערב) גרמני בפרט, ובקורות הפקות הסרטים האירופיים בכלל. שלוש וחצי שנים קודם לכן, בחודש פברואר 1962, פרסמו 26 במאים, שהמכנה המשותף שלהם היה גילם הצעיר, את מנשר אוברהאוזן, שבו קראו להרס טוטאלי של הקולנוע הגרמני המסחרי, תוך הדגשת ביטחונם ביכולת היצירה האישית שלהם.
"יש לנו השקפות אינטלקטואליות, אסתטיות וכלכליות מגובשות", הבטיחו האמנים המתנבאים, "בשאלה איך צריך להיראות הקולנוע הגרמני החדש. יחד מוכנים אנו לקבל על עצמנו את הסיכונים הכלכליים. הקולנוע הישן מת! אני מאמינים בקולנוע חדש!". מנשר אוברהאוזן גרר בעקבותיו תגובות שרשרת, שבסופן ניאותה ממשלת מערב גרמניה להקצות תקציבים ציבוריים להפקת סרטים פרטיים. בכך למעשה סומנה נקודת הזינוק לכל קרנות תמיכה הציבוריות והממשלתיות המחזיקות כיום את מערך ההפקות בכל מדינות אירופה, כולל ישראל. הסרט הראשון שהופק באופן הזה היה "פרידה מאתמול" שכתב וביים אלכסנדר קלוגה, שעד אז שימש כמרצה למדעי המשפט, והיה ממארגני המנשר המהפכני.
"פרידה מאתמול" הוא שם טעון במשמעויות. גיבורת הסרט, צעירה ממוצא יהודי הנמלטת ממזרח גרמניה הקומוניסטית אל המערב הקפיטליסטי, משתדלת להניח מאחוריה את מטעני העבר. כמו גיבורתו, גם הקולנוען קלוגה נפרד פה מהעבר, כשהוא מיישם בסרט זה, שנראה כיום כהכלאה בין גודאר לברכט, את ההינתקות המוחלטת מהקולנוע הישן. בהקשר של הרטרוספקטיבה הנוכחית בישראל נראית הכותרת "פרידה מאתמול", שבאה לציין את ראשית היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, כהצהרה פוליטית וחברתית של ממש.
כאמור, במהלך השנה יוקרנו עוד 49 סרטים, שכמה מהם ראויים להבלטה. "עונה אסורה לציד שועלים" של פטר שאמוני, המייצג את שנת 66', היה מחלוצי הקולנוע ההומוסקסואלי, ו"לכי על זה, מותק" (1968) של הבמאית מיי ספילס היא קומדיה הלוכדת את רוח הסיקסטיז בברלין המרדנית. עוד סרטים ראויים להצצה הם "40 מ"ר גרמניה", חלוץ הסרטים הטורקו גרמניים, "מלינה" של היוצר הניסיוני ורנר שרוטר ו"הביטחון הפנימי" של כריסטיאן פצולד. וכמובן הסרטים של פסבינדר, ונדרס, הרצוג, שלנדורף, פון טרוטה, האוף ופרסי אדלון. כל הנבחרת.
התרעות פיקוד העורף