הבן המועדף: שיחה על יצירה בדרום, מזרחיות ואלירז שדה

לא בטוח שאפרת כורם התכוונה לכך, אבל יכול מאוד להיות שבדברי הימים של הדיון הבלתי נגמר על זהות מזרחית בחברה הישראלית – יהיה לסרט שלה, "בן זקן", מקום של כבוד. כורם, 34, ילידת אשקלון, בת לאם צפון אפריקאית ולאב פרסי, יצקה לתוך היצירה הקולנועית שלה את נוף ילדותה וסיפורי חייה. התוצאה: סרט בכיכובו של אלירז שדה, שזכה להיות מוקרן בפסטיבל הקולנוע בברלין.

"שלומי היה האתגר הגדול בכתיבת התסריט, שארכה כחמש שנים. הרגשתי שהוא הכי נוגע בי, יותר מהדמויות האחרות. הלכתי חודשים איתו בראש ושאלתי שאלות כמו 'שלומי, למה אתה לא עובד?', או 'שלומי, אתה את רוחי?', 'למה אתה ככה?'. הצלחתי לכתוב אותו רק במונולוג עם רוחי בים. הוא דמות חמקמקה ועדינה וכשחיפשתי מישהו שישחק אותו ידעתי שאני צריכה מישהו רחב לב שיידע להכיל את האיש הזה, שנקרע מרוב אהבתו לבתו אבל גם מהידיעה שהוא לא מספיק בשבילה, וזה כאב גדול מאוד".

"לא חשבתי על האפקט הפופולרי, לפחות לא במודע. מרבית השחקנים בסרט אינם שחקנים כלל, פרט לבת-אל משיאן שמשחקת את ריקי, וגם שיחקה בסרט הגמר שלי 'ברחל בתך הקטנה'. אני עדיין מקווה בכל ליבי שאנשים יבואו לראות את הסרט. כשגיליתי שיש אנשים שעוצרים את אלירז ברחוב ומספרים שהם אוהבים את הסרט, ושיש מועדון מעריצים ומעריצות וכמה מהם באו איתנו לברלין, ממש התרגשתי ושמחתי. אני מבינה שזה לא מקרי, שאלירז באמת אישיות".

עלילת הסרט שזורה בסיפור חייה של כורם. המשפחה הקטנה גרה בדירה קטנה בדרום אשקלון. שלומי מגדל את רוחי לבד. "גדלתי בשכונה בה צילמתי, זה לא אוטוביוגרפי אבל אני מכירה את כל הסיטואציות בסרט באופן אינטימי", היא מספרת.

"היה לי חשוב מאוד להיות עם הדמויות ועם המרחק שהן מבקשות ממני כאורחת בעולם שלהן. היה לי חשוב לראות את הנדיבות של השחקנים כלפי הדמויות. עשינו תחקיר משותף, השחקנים הביאו מחייהם האישיים תכונות פיזיות – איך קמים, איך הולכים, באיזה מרחק עומדים זה מזה. גם השהות בשכונה עצמה, מתחת לבניינים, תרמה לחיבור וגם העובדה שעבדנו בדירה בה צילמנו עוד חודשיים קודם לתחילת הצילומים, עזרה להם להרגיש בבית".

"לא האמנתי שנגיע לברלין. דאגתי מאוד לגורל הסרט, איך הוא יתקבל בחוץ ואיזה מקום יהיה לו בעולם וזה צ'ופר גדול כי הסרט התקבל בכל מקום בחום ואהבה גדולים וממש הייתי מאושרת. ההתרגשות האמיתית והחשש הגדול הוא דווקא מול השכנים שלי, מול אלה שאני פוגשת בסופר וכל זה. הקהל חכם ורגיש בעיניי ואני מקווה שזה יתפוס טוב בארץ".

"חזרה בתשובה זה נושא שמאוד מעניין אותי בחברה הישראלית. האם מזרחיים ובכלל ישראלים מהדור הרביעי או השלישי מבטאים את הישראליות שלהם או את השייכות שלהם לכאן דווקא באקט של חזרה בתשובה. מעניין אותי גם לברר מה זה להיות אישה שרוצה להיות היא מבלי שידביקו לה תוויות כאלה או אחרות, לבחון שמרנות מול מיניות בחברה שלנו וכמובן הקשר שלנו, יהודים יוצאי ארצות ערב, עם הפלסטינים – גם זה מעניין אותי".

"מעל הכל, המזרחיות שלי היא יותר ממוצא. היא עמדה ביחס לחברה ולתרבות בישראל אבל גם ביחס לעולם באופן המופשט ביותר. לא עשיתי סרט על מזרחיים. הם לא עניים כי הם מזרחיים ולא ההפך, כמובן. עשיתי סרט על בני אדם שהם גם מזרחיים והמזרחיות או הערביות שלהם – הם יהודים ערבים, אחרי הכל – מחוללת בין היתר את הקיום שלהם. זה בא לידי ביטוי בקרבה שלהם לדת, בערבות המשפחתית שיכולה גם להכאיב, באוכל, בתמונות של הרב עובדיה והרב כדורי על הקיר. המוצא שלהם וגם שלי קשור לאיך אני חווה את העולם, מילים כמו ''מכתוב' הן חלק מהשפה שלי ומהאמונה שלי".

"פעם חשבתי שאופי האדם הוא הגורל שלו. היום אני מאמינה שיש יותר מאופי וממוצא אצל אדם. אנחנו משתנים ומשנים את המציאות שלנו וגם את הדיבור שלנו ביחס לפעולות שאנחנו עושים בעולם. אבל אין ספק שהמיקום שלי, או של גיבורי 'בן זקן, מיקום כביכול צדדי, הוא מיקום עם הרבה חופש לעשות סרט כזה וגם להבין שכשרואים את הסרט, תל אביב או ניו יורק לא מעניינות כרגע. מה שמעניין זו השכונה הזו, באשקלון".