"לא ילדת פלסטיק": השחקנית הצעירה שלא מוותרת על הדרך שלה

"בעצם, יצאנו אל הבלתי נודע", היא מוסיפה. "בסרט כזה אין לך מושג אם תצא טוב או תצא מגוחך. אתה רק יכול לדמיין ולקוות. איך שנעשה הסרט, בניגוד לרגיל לא הראו לנו 'ראשס'. במצב כזה שאלתי את עצמי מה השטויות האלה, שהסתערו עלי כל מיני נינג'ות והיה עלי להילחם בהם בלי פחד".

"שאני ארים ידיים? ההיפך. 'טוב, ננסה', אמרתי לעצמי. קיוויתי שזה יצליח ועכשיו, לאחר שראיתי את הסרט, נראה לי שזה יצא ממש טוב, גם אם לא הייתה כאן יומרה להתקרב לתקציבים של סרטים הוליוודיים, השקיעו המון בפעלולים ובבניית הרובטיקה. כאילו חסר רק סקייטבורד מעופף וזה היה יוצא מושלם".

"איזו?".

"מאיפה אתה יודע?".

"לא בטוח שרק אני השפעתי עליו , אבל יכול להיות שהעיניים היפות שלי עשו את העבודה".

דומה שילון, ילידת ירושלים, ב"עבודה" מאז שהיא זוכרת את עצמה. "תמיד שיחקתי; אתה יודע, נולדים עם זה", היא אומרת. "כשהיו באים אלינו אורחים, הייתי מושיבה אותם מולי ומציגה להם. הם ידעו שאם הם לא ימחאו לי כפיים, אז יהיה טרור. את אבא, גם אם מאוד רצה לראות טלוויזיה, הייתי סוחבת לגן הציבורי, עמוסה בכובעים ובמקלות של סבא, ומופיעה בפניו".

"בית הספר הדמוקרטי ביפו, שבו למדתי, גורם למי שלומד בו להיות אינדיווידואל, הפועל למעל הסביבה", היא מעידה. "הוא לוקח את מה שיש בתלמיד ומעצים אותו. זה מצוין, אבל גם לא קל. התלמידים שלו יוצאים ממנו מובילי דעה, אכפתניקים כאלה".

כשחבריה לספסל הלימודים התייגעו בבגרויות, ילון, שבעקבות עיסוקיו של אביה ראתה עולם, יצאה לחפש את מזלה באנגליה. לקחה פה ושם שיעורי משחק ובחוצפתה הטבעית הציגה גם ברחובות לונדון.

"אני נראית לך כמי שמסוגלת להיות קפואה? הייתי מהבובות, המדברות עם האנשים ועושות שטויות. כעת, נראה לי שהייתי נורא אמיצה".

"לא אפשרו לי. בדיוק נפלתי על מחזור שבו לא גייסו את הבנות. אז אני, אחת שלא מבזבזת את הזמן שלה, ניגשתי לסטודיו ניסן נתיב מתוך ביטחון שלא יקבלו אותי בגלל גילי דאז, 18. למרות זאת, עברתי בהצלחה את האודישן ועם איתי שור, כיום שחקן תיאטרון החאן, היינו הכי צעירים במחזור שלנו. זה לא הפריע לנו לעשות שם כל מיני צרות".

"איחרתי בלי סוף. לאחר בסטודיו של ניסן נתיב זה היה סוף הדרך. אתה נכנס לכיתה באיחור וכולם רוצים לאכול אותך במין מבט מאיים. היום הדברים נראים לי פחות דרמטיים בהשוואה לאז. זה בית ספר למשחק, לא משהו אחר. אתה כלוא בו מתשע בבוקר עד 11 בערב בשביל לעשות את מה שאתה אוהב, לא ברור אם טוב, או רע, במשך שלוש שנים. חייתי שם במציאות אחרת, בבניין בדרום העיר בלי חלונות, כמעט בלי חופשות".

"בוא, לא נגזים. למדתי שם המון. בזכות הסטודיו השתנו לי החיים".

"לפני שנטוס לאיזו תקופה בארצות הברית, לעשות מה שבראש שלנו, רציתי ליהנות כאן מגלישת גלים", היא אומרת. "נראה מה יהיה הלאה..."

בעודה אומרת זאת, אני שולף צילום ישן ומציג בפניה תמונות של קרובי משפחתי. נשימתה נעתקת. "הרי כאן הורי וסבא וסבתא שלי!", היא נפעמת. "מה זה עושה אצלך?".